היא שולחת הודעה : "אולי תבוא"
"25 דקות אצלך" הוא כותב
והיא קופצת מהמיטה
אומנם חולה, אבל חייבת להראות סביר בשבילו.
מתקלחת, מתנקה לכבודו, חולצת כפתורים פתוחה בלי חזיה, מכנסון קטן וגרביי ברך.. בכל זאת קר.
הוא נכנס לביתה, מחייך ועוטף אותה בנשיקות, היא מתמסרת לידיו העוטפות, כאילו שלא התראו חודש, אפילו שזה היה רק שבוע.
היא גוררת אותו לחדר השינה שלה, מנשקת את שפתיו, את לחיו, את חזהו כשהא מתפשט.
היא מצייתת לכל פקודה, ילדה טובה, על הגב, רגליה פתוחות, ירכיה כבר רטובות מהרגע שכתב שהוא יוצא, והוא חודר לתוכה.
בבת אחת, עונג צרוף בתוכה, אושר.
הוא הופך אותה במהירות, יד על צווארה, ואחת בין רגליה , אצבעות מנגנות על דגדגן בולט וורוד. רגליו מתפעלות את גופה, מזיזות רגליים לכיוון הנכון עבורו.
"מה את מרגישה עכשיו?" הוא שואל, "אהובה, מלאה באהבה" היא עונה. מבינה שכל הזמן חיה בסרטי אימה של עצמה, מתי תרגיש אהובה על ידו, מתי יגיד שלא יכול בלעדיה... "את יקרה לי" הוא אומר, והיא מבינה, מבינה למה התכוון.
היא נאנחת את שמו, את תפקידו, נהנת מכל מגע, כואב או נעים, מלטף או חונק.
מחכה למתנות הקטנות שלו, מחכה להכין לו ארוחת בוקר ליד שולחנה, לתת לו מים מכוס שהוציאה מארונה, מחכה שיצוה שוב "למיטה כלבה", והיא תקפצץ לשם בשמחה ילדותית.
ושוב הוא יחדור לתוכה, וינשק וילקק אותה.
ושוב היא תהיה לו לחפץ, לכלבה, לילדה.
והיא שוב תתמסר לו, עד שהסרט הבא יתחיל.
