המטפלת

הוא מחלק לי אותן במשורה.
מפזר לי אותן כמו פרורים כשמתחשק לו.
ואני מתנפלת עליהן כמו עכבר רעב.
מסתכלת בהן המומה.
בעיניים מורחבות. ופה פעור.
קצת מסמיקה . היד מבלי משים מונחת על הפה.
נבוכה ומייד מתעצמת.
אני כבר במציאות אחרת הרי, בבית, ברכב, לבושה,אסופה, במרוץ חיי.
והופ ,תמונה ממציאות אחרת.
הניגודיות מכה בי.
אני לא יכולה להגמל מלהציץ בהן.
מהידיעה שהן שם.
מבט שמייצר לי את החיבור לדמות הזו.שבי.
אני יודעת שזו אני.
אני מתאמצת ובוהה בה.
זרה לעצמי.
וכלכך מוכרת.
קיבלתי עוד תמונה. מדליקה, מגרה, סקסית.
הרי רוב הזמן עיני היו מכוסות .
חושים אחרים עבדו.
ובטח לא ראיתי את עצמי. רק דמיינתי.
ופתאום ההחזרה למציאות אחרת.
כך הוא ראה אותי.
הפלש החודרני.
שאינו מסתיר ומכסה אלא חושף את כולי כמו שמעולם לא נראתי.
גם לא לעצמי.
וזה מקנה לי בטחון.
בעצמי.
בדמות הזו מהתמונות שנמצאת בתוכי.
שוכנת מתחת לעור.
מקננת בליבי. 
גורה מתמסרת.
נשלטת .