האישונים שלה מתרחבים. הם תמיד מתרחבים כשאני רק מתחיל לסגור את היד מסביב לגרון שלה. הפה שלה נפתח, והעיניים מתמלאות בפחד והתרגשות. אפשר כמעט להריח אותו. זה הסימן שלי להדק את האחיזה עוד יותר. הידיים שלה, אם הן לא קשורות, מנסות לשחרר את התפיסה, אבל מילה אחת, "ידיים", מעיפה אותן בחזרה לצדדים. הפנים שלה מתוחות, הגוף שלה מכווץ, העיניים שלה נעוצות בשלי, הנשימה מאומצת. אני מהדק את היד עוד יותר, החלק התחתון של כף היד מפעיל לחץ על עצם הבריח, ואני אומר לה בשקט: "תרגעי".
והיא אכן נרגעת. הפנים שלה מתרככות, הגוף משתחרר, המבט המפוחד בעיניים שלה מתחלף לאט לרוגע, הידיים נשמטות הצידה, והנשימה שלה, למרות האחיזה שמתהדקת יותר, נהיית שקטה ושלווה יותר.
ואני רואה את זה, ומחייך.
המבט שלה מופתע. הוא תמיד מופתע כשהסטירה הראשונה נוחתת. הנשימה שלה נעצרת לשניה, הגוף נדרך, הפה נסגר, הגבות מתכווצות, והעיניים שלה מתמלאות בכעס. כשהסטירה השניה מגיעה, חזקה יותר, הכעס שלה מתגבר, ובשלישית הוא כבר כמעט הופך לשנאה, והראש שלה הולך הצידה, אבל אני תופס לה את הפנים ומיישר אותם מולי. וכשהרביעית הופכת לחמישית ולשישית, והלחיים שלה כבר מאדימות, והעיניים שלה כבר עצומות אבל אפשר ממש להרגיש את הכעס בהן, אני עוצר לרגע, ואומר לה בשקט: "תפסיקי לכעוס".
והיא אכן מפסיקה. לא מיד, ולא בקלות, אבל היא מפסיקה. העיניים שלה נפתחות מחדש, ונאחזות בי, היא מתרכזת בכל התחושות שעוברות בה, לא רק בכאב, ומגלה שוב, בפעם המי-יודע-כמה, מה זה עושה לה מבפנים, והיא לוקחת כמה נשימות עמוקות, רואה דרך הכאב מעבר לכעס, ואומרת תודה.
ואני נזכר בזה, ומחייך.
המבט שלה נעלב. הוא תמיד נעלב כשאני יורק עליה. העיניים שלה נסגרות והמצח מתקמט, שרירי הפנים נמתחים, הידיים קפוצות. וכשאני מורח את הכל על הפנים שלה עם כמה סטירות קטנות, אפשר לראות בקלות את העלבון, ואת הכעס, ואת התחושה המלוכלכת. והיריקה הבאה מכסה לה את הפנים, והיד שלי נדבקת לה ללחי כשהיא מורחת ומספיגה את הכל, והיא מנסה להזיז את הראש או לנגב את הפנים, אבל אני לא נותן לה, ומספר לה כמה היא יפה כשהיא ככה מטונפת, ואומר לה שתעצור.
והיא אכן עוצרת. זה קשה לה, זה כל כך שונה ממה שהיא התרגלה אליו עד עכשיו, אבל היא עוצרת ומרגישה את הכל – את העלבון וחוסר האונים, ואת התחושות שהם גוררים איתם, אלו שבאופן שקשה להסביר מרגישות כל כך נכון, ושגורמות לגוף שלה להסגיר אותה למרות הנורמות שעדיין מוטבעות בה חזק. והיא מרגישה את זה, ומלמלת שזה לא הוגן.
ואני חושב על זה, ומחייך.
ויש לה עוד המון מבטים – רעבים ומחייכים, מקבלים ועקשנים, סקרנים ובוכים, רכים ומבולבלים, וכואבים וצוחקים, ומתביישים, ושקטים, ומקבלים, ומשלימים. והגוף שלה מגיב בעוד המון דרכים – הרגליים שלה נפתחות ונסגרות, האף היפה שלה מתכווץ, העיניים שלה שואלות, הידיים שלה מחפשות מקום אחיזה, טון הדיבור שלה משתנה, וכל סוג כאב נשמע אחרת.
ואני לומד לקרוא אותה, להכיר אותה, ודרכה – אותי. ולמרות שכבר למדתי לא מעט, אנחנו רק בהתחלה, ובסך הכל עבר קצת יותר מחודש. ויש עוד כל כך הרבה מה לדעת, ואני לא יכול לחכות, ממש לא יכול לחכות להכיר אותה יותר.