אני אוהב לאט. כל דבר ששווה שיעשו אותו, שווה שיעשו אותו לאט. ולא שיש לי משהו נגד מהר. יש מצבים בהם מהר יכול יותר להתאים, אבל ללאט יש את היופי שלו, יש את היחודיות שלו. כשכל משפט או מילה או תנועה לוקחים זמן, המוח יכול לעבור מלחשוב רק על הכאן והעכשיו למחשבות יותר אבסטרקטיות על מהות, לרגשות יותר מדויקים, לתחושות יותר מפורטות. ללאט יש את היכולת לפרק את הסיטואציה למרכיבים שלה, לאפשר לך לטעום אותם אחד-אחד, להבין אותם אחד-אחד, להתמסר אליהם אחד-אחד. לאט הוא היריב של המיידי, האויב של "בא לי". הוא דורש יותר שליטה עצמית, יותר מחשבה, יותר מודעות. לאט לא מתאים לכל אחד, וגם לא לכל אחת. ללאט יש את היכולת הזו להכנס לך אל מתחת לעור, להיות שם, לשלוח קנוקנות ולתפוס אחיזה, להרגיל אותך אליו. בלאט יש יותר תשומת לב לפרטים. ניתן לגשת לגוש שיש עם פטיש, ובמהירות להשאיר מאחור ערימה של שברים, ואפשר להגיע עם פטיש ואזמל, ולאט להפוך את הגוש לפסל מרהיב. הלאט מקלף שכבות שהמהר לא יכול לחדור אותן מבלי לפצוע. הלאט דורש סבלנות. הרבה סבלנות. לפעמים יותר סבלנות ממה שיש, ולכן הלאט אולי מצליח פחות, אבל נשאר יותר. לאט מטבעו יכול להיות יותר קשה. כשהוא חונק אותך לוקח יותר זמן עד שמגיע האוויר. כשהוא לוחץ אצלך על כפתורים, הוא לא משחרר כל כך מהר. אבל כשטוב, הלאט נשאר יותר זמן, והוא מביא איתו אמת שהמהיר לא יכול להציע. ובזמן שיתכן והמהר מספיק יותר בכמות, הוא משתרך מאחור מבחינת האיכות והעומק.
וכשרוצים, הלאט מאפשר לנו לעצור הרבה יותר בקלות. לעצור לרגע ולהעריך את כל מה שיש מסביב. לעצור לרגע את הנשימה ולספוג את הסביבה ולבחון את מקומנו בה ועד כמה אנחנו מרגישים בה בנוח. הלאט מאפשר לנו להיות אמיתיים יותר עם עצמנו, ולחיות עם פחות צער ותחושות חרטה על העבר.
אני אוהב לאט. אני מאמין בלאט. לאט זה טוב.
אז תנשמי עמוק, חמודה, זה הולך להיות לאט.
