Baby's diary

אתמול הייתי במצעד הגאווה בחיפה (בפעם המי יודע כמה במצעדי גאווה).

חוץ מזה שיצאתי עם שני הומוסקסואליים, ניסיתי לחשוב למה גם אני שם? למה אני רוצה להישרף בכתפיים ושיהיה לי חם?

אולי זה בגלל שמאז ומעולם הייתי בחורה פתוחה לדעות וצורות חיים (אני חושבת שהקהילה הלהט"בית מראה לנו שאין רק גבר ואישה, יש המון באמצע והמון נטיות מיניות).

אולי בגלל שזה פשוט כיף ויש שם אווירה כל כך טובה. אני בעד המצעדים האלה מאחר ואני יודעת את עברה של הקהילה וכמה היא סבלה (ועדיין סובלת, אם כי עם יותר קבלה אבל התהליך לא הגיע לסיומו), ובמקום להרים הפגנות ענק, הם בוחרים לעשות משהו צבעוני ומהנה, שעל הדרך יש המון דיבור על זכויות הקהילה.

אולי זה בגלל שאני בעצמי קצת שם. אוהבת את השיער היפה והגוף הסקסי והנשי. אולי זו הדרך שלי להגיד שאני אוהבת נשים בדרכי (אין לי ממש דרך ברורה להגיד את זה, אבל אני איפשהו שם על הסקאלה).

יש נשים שגורמות לי קצת לאבד את זה רק מלהסתכל עליהן וברוב המקרים אני לא מודעת לכך.

ואולי זה הגעגוע למשהו אחר. למגע ומראה וטעם אחר שהרבה זמן לא טעמתי.

ריגוש זה דבר שמשתנה, או יותר נכון מתעצב. הוא מתבגר ביחד איתי, ביחד עם מה שאני חווה ועוברת וגודל ומתעצם.

כשהייתי צעירה, כמובן שהריגוש היה מינורי, בתולי, רך יותר ונעשה הארד קור יותר ויותר.

אחרי שעברתי התעללות מינית, הפסקתי להתרגש מקומדיות רומנטיות זולות וקיטשיות. בגיל שכל הבנות בגילי היו רואות את תעשיית המחזור של הוליווד (כי אם תשימו לב, הדבר היחיד שמשתנה זה המקום, השמות וסיטואציה הבסיסית) אני הייתי רואה את וידוייה של זונת צמרת.

לאט לאט הפסקתי להתרגש ממחוות רומנטיות, גם היצירתיות שבהן, והבנתי שאחרי "ההשגה" של הגבר אני מאבדת עניין.

ואז הגיעו הריגושים המיניים. מהר מאוד איבדתי גם בזה עניין, לפחות הסקס הבנאלי-ונילי. ולמרות שהיו פותחים אותי הרבה זה לא סיפק אותי בכלל.

ואז הגיע האדון שלי. היום הוא גרם לי להתרגש אחרי הרבה זמן. כשהוא אמר שהוא בוחר בי.

וזה גורם לי לחשוב על זה. הרי ברגע שאני משיגה גבר והוא שלי- הכיבוש נגמר. אבל את האדון שלי אני צריכה "להשיג" פעם אחרי פעם.

וברור לי שאני בונה את זה. ברור לי שהרבה מהאחריות נופלת עלי. ואני צריכה לשמור על זה, כל כך טוב. וזה יותר מרגש אותי מכל "אני אוהב אותך", שהאדון שלי בוחר בי להיות הכלבה שלו. והוא יכול היה למצוא אחרת, אבל הוא בוחר שאני אהיה הזונה שלו כי אני בוחרת להיות הזונה שלו. וזה מרגש אותי.

כל כך חרמנית. כל כך טובעת בתוך היצרים שלי.

פעם עוד ידעתי להסתיר את זה, ללבוש את המסכה הזאת ולסחוב את זה עד לסופ"ש. היום זה לא עוזב אותי. לא יוצא ממני.

פעם חשבתי שאני עוד אוכל להשתחרר מעצמי ולעבור להיות רגילה ומשעממת.

שיקרתי גם לעצמי. זה לא עובד.

אני פשוט זונה במחשבות שלי והרבה פעמים גם בחיים שלי.

ולפעמים זה מתסכל כמה שאני נואשת למגע ועכשיו. אני צריכה את זה עכשיו. ויש הרבה שהיו רוצים ויש הרבה שעברו עלי אבל זה לא מספיק לי. אני צריכה את זה.... כל כך צריכה את זה.

שאלה טובה.

אני יודעת למה (בשביל הכושר), אני יודעת איפה וכמה אבל לאן...

אני חייבת לציין שאני נהנית מזה. נהנית מהאדרנלין, מהמחשבות מהחשק שזה מוציא לחיים.

וגם מהדרך שאני עושה את זה. עם טייץ צמוד וגופיה עוד יותר צמודה. עם השיער הארוך ארוך והפזור שלי. מסובבת כמה ראשים ורואה איך כמה מכוניות מאטות כאילו במקרה.

ואני חושבת לעצמי "למה אני נהנת מזה? מלהיות כזאת זונה". ושאלה יותר גדולה:" איך זה ששכבתי עם עשרות גברים ואני משוייכת, אסורה, בבעלות אבל אני כזאת שרלילה במחשבות שלי ומצד שני כל כך נאמנה וצייתנית?"

כל כך שייכת לו למרות הכל. עושה ואומרת כל מה שהוא יגיד לי. אני חושבת הרבה על האדון שלי, ועדיין לא מבינה איך הוא גורם לי לזה?! לניגודיות העצומה הזאת.... אבל הוא יודע מה הוא עושה, הוא יודע שזה עושה לי רק טוב וזה רק לטובתי.

יכול להיות שהוא הלאן שלי.

נולדתי בשבוע 28 במשקל מתחת לקילוגרם. הרופא אמר לאמא שלי שהיא ואני לא נשרוד את הלידה. אחר כך הם אמרו שאני לא אגיע לגיל שנה ואחר כך שאני לא אעבור את גיל שלוש.

אבא שלי אומר שיש לי יצר הישרדות חזק.

עד גיל שנה לא עליתי הרבה במשקל ועדיין היו לי קשיי נשימה ולא הייתי מסוגלת לאכול. חייתי האוהל חמצן והוחלט שבמקום להטיס אותי לניתוח, אני אהיה במעקב רפואי, וזה עבד.

ההורים שלי התגרשו כשהייתי הת שנתיים. כנראה היה להם too much לטפל בילדה עם צהבת שהריאות שלה לא מפותחות מספיק ושכל יומיים מתאשפזת בבתי חולים.

ההורים שלי היו עסוקים מאוד בגירושים ובהסדרים והרגשתי לבד.

בגיל שלוש הגעתי למשקל הסביר לבני גילי.

כשהייתי בערך בת 4 אמא שלי התחילה לצאת עם גבר חדש ושנה לאחר מכן עברנו לגור איתו. הרגשתי עקורה ויתומה. הוא גם מעולם לא נתן לי תחושה אבהית כך שאבא שלי היה לי מאוד חסר. אמא שלי לא כל כך התייחסה אלי בשלב הזה והרגשתי שאני מגדלת את עצמי.

אחר כך עברנו לעוד מקום זמני ואחר כך השתקענו.

הקשר שלי עם אבא נהיה רופף ואמא שלי לא נתנה לי מספיק תשומת לב.

היה לי חזה די גדול כבר בכיתה ד' והייתי ילדה מפותחת. כנראה בוסט גדילה שמפצה על הילדות המוקדמת.

שנה אחרי כבר התחלתי להרגיש תחושות מוזרות אבל נעימות. לא ידעתי שיש לזה שם. עד כיתה ז' כבר הבנתי שיש לי פנטזיות ושהן לא הכי שגרתיות. היו לי פנטזיות על מין בכפיה ועל להיות זונה.

כשהייתי בת 14 הייתה הנשיקה הראשונה שלי. זה היה עם בחורה. הבנתי שזה חלק ממני שלא ידעתי שקיים.

היה לי חבר ראשון בגיל 15. לא רציתי להיות חברה שלו אבל ריחמתי עליו. בעצם, לא ידעתי מה זה אומר. איך להתנהג. אבל ידעתי שהוא אוהב אותי וזה עשה לי נעים.

למרות הכל, לא הרגשתי שאני בשלה מינית וזה הוביל אותו להיות אלים, לא באופן הרצוי.

זה היה מבלבל. מצד אחד אלים אלי ומצד שני מחבק אותי.

כשנפרדנו רק התחלתי להבין מה אני מרגישה, שנשרטתי מכל זה ומצד שני שקיבלתי את זה על עצמי. שאני בוחרת להשתמש בטראומה.

יותר מאוחר הבנתי גם מאיפה זה מגיע. כל החסך מהורים, בעיקר מאבא, נחת עלי בערך שנה אחרי.

וזה לא עזב אותי.

כך שכבר בגיל 17 הייתי יוצאת עם גברים מבוגרים ומנסה לגרום להם לקרוא לי ילדה ואם ממש הייתי רואה שזה הכיוון, הם היו נותנים לי לקרוא להם אבא ולשבת להם על הברכיים.

מאז הפעם הראשונה שלי שכבתי עם עשרות גברים. הייתי עמוק בתוך זה, בתוך ההתמסרות.

אבל תמיד משהו היה חסר. גם אם הזדיינתי עם גבר 6 שעות משהו היה לי חסר.

בגיל יותר מאוחר הבנתי שהמנטליות חסרה לי. שלא מספיק לי האקט.

אני למדתי לקבל את עצמי עם כל הסטיות והשריטות. האדון שלי שאל אותי לא מזמן אם הייתי יכולה לשנות את עצמי, האם הייתי רוצה להיות בחורה רגילה? ועניתי בפה מלא, חד משמעית- "לא".

אני חדשה כאן וחדשה בעולם הזה.

אני בת 21 מהצפון, עדיין בצבא, חיה חיים שגרתיים ומשעממים כלפי חוץ.

מאז ומעולם הייתי טיפוס מיני, כבר בתור ילדה.

התחלתי בגיל צעיר להתעניין במיניות ולפנטז. מהר מאוד גם פיתחתי סטיות.

מהר מאוד הבנתי שאני משתעממת מסקס רגיל וש"לעשות אהבה" זה לא הקטע שלי.

מהר מאוד קללות הפסיקו להעליב אותי וסטירות ומכות לא גרמו לי לבכות.

הייתי צריכה את זה, צמאה לזה, זקוקה ליחס ולמגע.

שכבתי עם ה-מון גברים שראו בי חור ולא מעבר. מתחננת למשיכות בשיער ולספאנקיז. 

ואז הגעתי לזה.

That's me....