ריגוש זה דבר שמשתנה, או יותר נכון מתעצב. הוא מתבגר ביחד איתי, ביחד עם מה שאני חווה ועוברת וגודל ומתעצם.
כשהייתי צעירה, כמובן שהריגוש היה מינורי, בתולי, רך יותר ונעשה הארד קור יותר ויותר.
אחרי שעברתי התעללות מינית, הפסקתי להתרגש מקומדיות רומנטיות זולות וקיטשיות. בגיל שכל הבנות בגילי היו רואות את תעשיית המחזור של הוליווד (כי אם תשימו לב, הדבר היחיד שמשתנה זה המקום, השמות וסיטואציה הבסיסית) אני הייתי רואה את וידוייה של זונת צמרת.
לאט לאט הפסקתי להתרגש ממחוות רומנטיות, גם היצירתיות שבהן, והבנתי שאחרי "ההשגה" של הגבר אני מאבדת עניין.
ואז הגיעו הריגושים המיניים. מהר מאוד איבדתי גם בזה עניין, לפחות הסקס הבנאלי-ונילי. ולמרות שהיו פותחים אותי הרבה זה לא סיפק אותי בכלל.
ואז הגיע האדון שלי. היום הוא גרם לי להתרגש אחרי הרבה זמן. כשהוא אמר שהוא בוחר בי.
וזה גורם לי לחשוב על זה. הרי ברגע שאני משיגה גבר והוא שלי- הכיבוש נגמר. אבל את האדון שלי אני צריכה "להשיג" פעם אחרי פעם.
וברור לי שאני בונה את זה. ברור לי שהרבה מהאחריות נופלת עלי. ואני צריכה לשמור על זה, כל כך טוב. וזה יותר מרגש אותי מכל "אני אוהב אותך", שהאדון שלי בוחר בי להיות הכלבה שלו. והוא יכול היה למצוא אחרת, אבל הוא בוחר שאני אהיה הזונה שלו כי אני בוחרת להיות הזונה שלו. וזה מרגש אותי.
