ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Baby's diary

לפני 9 שנים. 7 באוקטובר 2015 בשעה 6:28

אז מה הכוונה?

מצאו את ההבדלים בין קשר בדס"מ נורמטיבי לקשר של יחסי עבודה. מה שדומה הוא שאני מחוייבת לעמוד בפקודות של המפקד/ מעסיק, להיות זמינה ולרצות אותו (אחרת הוא יעיף אותי). וחוץ מזה יש הרבה דברים קטנים שמשותפים. מה שהוא לא נותן זה מגע ואין לי עניין להכיר את כל מי שאני.

יש לי מפקד בן כמעט 40 כבר מעל חודשיים. שנינו נכנסנו לתפקיד ביחד. אם נשווה את הקשרים בין המפקדות שלי בעבר אפשר לשים לב שהייתי ילדה רעה בחלק מהמקרים. לפעמים חצופה, לפעמים חנפנית, לפעמים עקצנית. אבל השליטה שינתה אותי לגמרי. ומהרגע שקיבלתי מפקד שהוא גבר מבוגר שגם יש בו מידה של דאגה וחום התחלתי לשים לב כמה אני צייתנית וממושמעת לכל דבר שהוא מבקש. ותאמינו לי- הוא מבקש דברים שאין לי מושג מאיפה הוא מביא אותם.

להבדיל ממשימות של בדס"מ, המשימות שהוא נותן לי הן כמובן לצרכי עבודה. אני עושה דברים שאני לא מחויבת לעשות אבל זה בגלל שאני סוג של ה"שפחה" שלו וכבר עברנו מספיק בשביל שהוא יוכל לסמוך עלי שאני אחראית ורצינית.

מטבעי אני קצת טיזרית ויש סיכוי שאני מביטה בו בצורה לא ראויה ולא לגיטימית וכמובן זה לא בכוונה, אבל יש לי מעין רצון בלתי נשלט שהוא יחבק אותי ויעטוף אותי. הוא נותן לי יחס מיוחד, אפילו קצת מועדף ואומר לי הרבה פעמים ביום שהוא מרוצה ממני.

לא הייתי רוצה שהוא יסכן את עצמו בשביל ילדה סוטה.

היחסים שלנו הם מאוד פשוטים- אני המסונג'רת השפוטה שלו והוא נותן לי כל דבר שאני רוצה.

שבסופו של דבר... מה זה שונה משפחה שממלאת את כל גחמותיו של המאסטר שלה תוך כדי שהוא ממלאה את צרכיה ואם היא הייתה שפחה טובה וראויה, היא מקבלת את מה שמגיע לה.

גם לי יש גבולות ולהפוך לשפחה של המפקד שלי נראה לי חוצה כל גבול אבל יש במחשבה הזו משהו קצת משעשע... יכול להיות מעניין שהוא יקשור אותי לכיסא שלו ויתעסק איתי כשיהיה לו זמן..

 

לפני 9 שנים. 5 באוקטובר 2015 בשעה 18:00

זה הולך להיות סיפור ארוך אז סליחה מראש לכל מי שקצת תשוש.

הייתי בת כמעט 15 כשהכל התחיל, אבל לפני זה אני חוזרת אחורה בזמן.

אמא שלי נשואה כבר 15 שנה לגבר אחר. באופן די אירוני, אני בקשר ממש טוב עם כל המשפחה שלו אבל איתו... פחות.

יש לו שתי אחיות ואח. לאחותו יש ילדה שצעירה ממני בשלוש שנים, ואבא שלה בא ממשפחה גדולה וותיקה בירושלים.

הייתה לה בת מצווש שהיא חגגה ביחד עם בת הדודה שלה מהצד השני. כאמור, אין לי קשר ביולוגי אליהם (אם כי מי כמוני יודעת שהקשר האמיתי קשור לקירבה ולא לגנטיקה).

אז מסתבר שלבת דודה של האחיינית של בעלה של אמא שלי יש אח מאוד חמוד. טוב, לא חיצונית חמוד אבל היה לו צ'ארם.

הייתי ילדה בת 15 עם בעיות בביטחון העצמי וכל בחור שהעיף אלי מבט באותה התקופה היה ביג דיל מבחינתי.

זה נגמר בחילוף טלפונים והמשכנו את הקשר. התברר לי שאני לא מבינה כלום על שום דבר.

על אף שבשלב כבר כן הספקתי להתנשק, אבל אף פעם לא עם גברים (זה סיפור לפעם אחרת על איך זה קרה).

אז אחרי שדיברנו הרבה זמן בטלפון נפגשנו שוב. זה היה בחורף לפני שבע שנים.

אחותי עברה לא מזמן לת"א ותחילה הגענו אליה. היא נכנסה לחדר והוא בינתיים ניצל הזדמנות לנשק אותי. מן הסתם הייתי על סוג של ענן מזה.

אני לא אהבתי אותו ולא נמשכתי אליו באופן מיוחד אבל היה לו ביטחון של גבר, לא נער, וזה תפס אותי די חזק.

ראינו סתם קומדיה רומנטית אבל התנשקנו הרבה לאורך הסרט (מהאלה שהיום היו גורמים לי לקום וללכת). אני חושבת שבאיזשהו שלב הדבקתי אותו לקיר ונישקתי אותו...... סתומה.

אחרי זה חזרנו והוא ניסה להפשיט אותי וסירבתי..... בכל זאת..... הייתי האמא של הבתולות אז.

היה סוג של מתח מוזר קצת לקראת הסוף וקבענו להיפגש למחרת.

יצאנו יום אחרי לסיבוב בפארק. זה נגמר באסון טראגי של גיל העשרה (God knows why) ואחרי כל זה יצאנו שוב אחרי ששלחתי לו הודעות כאלה דרמטיות כאילו מי יישמע מה כבר קרה...

כשנפגשנו שוב זה נגמר בזה שסיכמנו שאני אשן אצלו בסופו של דבר. הכי מצחיק שהאחיינית של בעלה של אמא שלי הגיעה והיה מאוד מוזר להסביר למה גם אני שם.

ההורים שלו הוציאו לי מזרון אבל זה נגמר בזה שישנו ביחד.

ביום שלמחרת יצאנו מוקדם להסתובב בחוץ. אני חושבת שראינו עוד סרט. כשהייתי צריכה לנסוע חזרה הוא ממש רצה שלא אלך. אני חושבת שגם אני לא רציתי ללכת ולא ממש הייתה לי ברירה.

כשחזרתי הביתה זרקתי הכל, נכנסתי לאמבטיה וחשבתי עליו תוך כדי שאני מאוננת וצועקת את השם שלו (היה לי בית ריק).

בראש השנה האזרחית הוא אמר שהוא שולח לי נשיקה ב-00:00 ואחרי זה כבר נהיינו חברים. יותר מדי חברים.

היינו דביקים, מעצבנים, לא מתחשבים ואופטימיים יותר מדי.

התרגלתי מהר לזה שיש מי שאוהב אותי והוא התרגל מהר לזה שיש לו זוג ענק של ציצי במיטה.

שלא במודע, התחלתי לעשות קטעים של ילדה קטנה. הייתי נהנית מתשומת הלב ומהליטופים ומההתלהבות שלו ממני.

הייתי מבויישת בהתחלה. זו הפעם הראשונה שהראתי למישהו את החזה. התביישתי בהתחלה להדליק את האור אבל כשהוא ראה אותם סוף סוף הוא נדלק נורא מהר. הוא אמר שזה הדבר הכי יפה שהוא ראה (טוב, עברו 7 שנים מאז...).

מבחינת בילויים וזה היה כיף. החלק הבעייתי יותר היה לעשות לו מה שהוא רוצה.

לא הרגשתי שאני מוכנה ולא הרגשתי שהוא מוכן לפתח סבלנות כלפי. בשלב מסויים הוא התחיל להתעצבן ולהכריח אותי בכח. שוב- הייתי בת 15 שהבינה כלום על שום דבר. חוץ מזה שלא היה לי נעים לא ידעתי מה זה אומר. אז הכרחתי גם את עצמי. אמרתי לעצמי שזה לא ביג דיל ולא ידעתי עם איזה שטן של הרס עצמי אני מסבכת את עצמי.

כמובן שהוא נהיה אלים יותר. זה התחיל בזה שהוא ניסה לפרוץ לי את הדלת כשהתלבשתי כשאני בוכה מהצד. השני והמשיך בזה שכשהייתי מסרבת לקבל את המגע שלו הוא הטיח אותי, בדרך כלל לכיוון הקיר. 

ואחרי כל זה הוא היה אומר שהוא מצטער ומחבק. אז הייתי קצת כמו דג שזוכר רק את הדבר האחרון שקרה מבלי לזכור מה היה לפני.

בשלב מסויים הרגשתי שאני לא רוצה להיות בתולה שוב. קבענו זמן מסויים. אני בטוחה שזה קשר בלחץ שלו ובין היתר גם שלי.

בסופו של דבר נפרדנו. עוד לפני ששכבנו. האמת... מאוד רציתי שזה יקרה ואני זוכרת שביקשתי מחברות שלי לענות לו לשיחות בשביל לדחוף אותו מבלי להגיד זאת במפורש שאני מעוניינת בפרידה.

אחרי הפרידה, הרבה זמן אחרי, הבנתי איזה נזק הוא עשה לי. הבנתי שחוויתי סוג של התעללות ונכנסתי לדיכאון.

הייתי רצה אחרי ביה"ס לחורשה מהר מהר בשביל שאף אחד לא יראה אותי בוכה ובוכה שם שעות. זה גרם לי גם לפחד מגברים ולהתרחק מהם. לא פלא שנפתחתי יותר לנשים בתקופה הזאת.

הפסקתי להאמין ברומנטיקה לרבות לראות סרטים רומנטיים וקומדיות רומנטיות, לסלוד ממחוות רומנטיות ולהתפתות לדייטים דביקים.

ואז אחרי שנתיים הוא שוב יצר קשר. בהתחלה התעלמתי ואחר כך הייתי קרה ובסוף סלחתי לו מכמה סיבות:

א. מטבעי אני אדם סלחן.

ב. הוא כבר שילם את העונש שלו (אמא שלו ואחותו חלו בסרטן, אבא שלו חטף שני אירועי לב, הכלבה שלו נדרסה מול העיניים שלו והעיפו אותם מהבית... כנראה שלא כדאי לאף אחד להתעסק איתי ככה. אולי אני מכשפה?).

ג. קיללתי לו את הנשמה אז... לפחות הוא זה שמתנצל על זה.

אחרי חצי שנה נפגשנו שוב. הוא הזמין אותי אליו לא. שישי ואחרי זה הוא אמר שיש לו הפתעה. הוא לקח אותי למקום שהיינו מסתובבים בו הרבה.

אחרי כמה זמן מצאתי אותו מנשק לי את הצוואר ומנעתי מעצמי בכל דרך אפשרית לא לגנוח.

בסופו של דבר התפצלנו... אחרי שקצת נרדמתי לו על הברכיים.

ואז לא נפגשנו עד תחילת ספטמבר לפני ארבע שנים. הגעתי אליו שזופה (עוד לפני שהתחלתי לחשוב על קמטים) וראיתי איך הוא מזיל ריר.

הוא לקח אותי אליו והשכיב אותי על המיטה והתחיל לגעת בי. לא רציתי אבל בסופו של דבר לא יכולתי לשלוט בעצמי. אז איפשרתי לו.

ואחרי שכבר התחלנו הוא אמר:"אני רוצה לשכב איתך" וכאמור, הייתי בתולה. עניתי:"אבל רק עם קונדום". ואז הראש שלי דיבר עם מיתרי הקול והתחיל לצעוק עליהם 'מטומטמים, מה אמרתם עכשיו?!' ובזמן שבתוכי מתחוללת קטסטרופה הוא כבר היה מוכן לחדור אלי.

והשתקתי את כל חלקי הגוף שלי ואמרתי לעצמי 'אני מוכנה, זה יהיה בסדר'. ושניה אחרי כל כך כאב שכבר לא היה כל כך בסדר.

ואז הוא קלט... "את בתולה??????" 

אמרתי שכן. הוא התחיל לקלל ואמר שהוא לא שוכב עם בתולות ותראי מה עשית, הכל מלא בדם שלך.

אספתי את כל הכוחות שלי ואמרתי לו:"אתה תסיים עם מה שהתחלת". והוא הסתכל עלי במבט המום וחזרתי על זה:"אתה תסיים עם מה שהתחלת!".

והוא השתכנע וחדר אלי שוב. ואז זה התחיל להיות כיף. וכבר אז נהניתי.

קצת בכיתי בדרך חזרה הביתה שאני מטומטמת ונתתי את הבתולין שלי למישהו שפגע בי, אבל לפחות אני מכירה אותו והוא היה פעם חלק משמעותי בחיים שלי.

בפעם הבאה ששכבנו זה היה בשנה האזרחית החדשה (זה אולי הקטע שלנו??). התנשקנו ב-12 (כי מה זה משנה כשיש עם מי). ושכבנו שוב כשהגענו. פשוט רצנו להזדיין. זה היה הסקס האנאלי הראשון שלי.

יום אחרי שכבנו במקלחת של ההורים שלו. דוגי בעמידה. הוא חשב על לחזור ואני סרבתי.

אנחנו מאז בקשר אבל אנחנו לא נפגשים, וטוב שכך. זה מדהים שאפשר להיות בקשר קרוב עם מישהו ששרט אותי מנטלית כל כך הרבה.

ברור לי שאחת הסיבות שאני כן זה בגללו. חוויתי חוויה טראומתית שלא מבחירה שהשליטה נותנת לי הזדמנות לחוות אותה בצורה יותר מחבקת ותומכת. 

אחרי הכל... השליטה היא הדארק סייד של עולם הסקס.

לפני 9 שנים. 5 באוקטובר 2015 בשעה 12:19

אני די בטוחה שרוב מי שיקרא את זה עכשיו יזדהה איתי ויבין על מה אני מדברת: אני חיה כמו סוכנת כפולה עם מסיכה על הפנים.

מצד אחד, אני צריכה לחיות את החיים הרגילים והמשעממים ביחד עם אנשים שלא תמיד אני בוחרת שיהיו חלק מהחיים שלי ואני צריכה לעשות דברים שאני לא רוצה.

מצד שני, יש לי את העולם הסודי שלי, המקום שאני מרגישה בו הכי טוב ובטוח. העולם שאני בוחרת מי נכנס ומתי הוא יוצא, העולם שאני יכולה להתלבש, לדבר ולהתנהג כמו שנוח לי ובדרך שאני מרגישה שייכת.

זו לא בושה לומר שכולנו פה (כמעט) חיים כמו בתוך הארון. התחושות, המחשבות, התשוקות שהרבה פעמים מתבטאת גם כלפי חוץ בדרך כלל לא נחשפת החוצה וזה לא משהו שהרוב משתפים עם החברה.

ומה שכן, זה ממכר.

אני לא יכולה לחזור אחורה ולהיות ונילית ומשעממת. מהרגע שגיליתי את עצמי (או יותר נכון... גילו אותי) אין לי דרך חזרה.

זה לא יהיה נכון לומר שאני לא צריכה את "העולם המציאותי"... אחרת לא היו לי געגועים וציפייה לחזור לעולם הנעים והמלטף והמצליף שלי.

אבל תסכימו שאין מקום יותר טוב מזה.

ומאחורי המסיכה שאני צריכה ללבוש, של בחורה מטופחת, שאפתנית, צעירה מסתתרת ילדה עם מוצץ וקוקיות שרק צריכה חיבוק וליטופים... וגם קצת התעללות.

 

 

לפני 9 שנים. 4 באוקטובר 2015 בשעה 1:57

שתמיד אני תופסת את עצמי וחושבת "מגבוה". חושבת לעצמי מה התוצאה של כל התשוקה האינסופית הזאת?

אני כבר רואה את עצמי יושבת מול פסיכולוג קירח שמסתכל עלי ומנסה להבין, שואל הרבה שאלות על הילדות ובסופו של דבר פוסק בינו לבין עצמו שמה שאני מרגישה הוא לא כל כך תקין.

וזה ברור גם לי שזה משחק באש.

שזה יכול למוטט אותי ושכל האשליה תתנפץ. וזה כמו לפחד לצלול לבריכה מאוד עמוקה שאי אפשר לדעת מה קורה בתחתית.

וזו הבטחה מאוד גדולה שאי אפשר לדעת איך היא תתקיים ואם בכלל.

והפחד הזה של האם תחושת הריקנות כבר חתמה אצלי קבע מרחף מעלי כל הזמן.

ואני יודעת שעשיתי דברים נוראיים בחיים אבל כל מה שאני רוצה זה אבא, אולי הדבר הכי לגיטימי לבקש. דמות כל כך בסיסית אבל כל כך נחוצה.

ואולי אני צריכה לעמוד מול הפסיכולוג ולהגיד לו שהוא לא מבין כלום ושאין לו זכות לשפוט את התשוקות שלי... כי איך שאני לא אהפוך את זה, אני שפחה.

אבל השאלה היא מה המחיר לזה?

לפני 9 שנים. 3 באוקטובר 2015 בשעה 8:46

מכירים את זה שאתם יושבים במין יום משעמם ורק מתחננים שמשהו יקרה? ולא משנה מה....

שתיפול חללית על הבית או משהו, העיקר שמשהו יפר את הסדר.

זו אולי מחשבה של היפר אקטיביים (כן, גם אני כזאת) אבל אני לא יודעת להסביר לעצמי מה אני עוד רוצה...

תחושת ריקנות- מוטיב חוזר.

לפני 9 שנים. 2 באוקטובר 2015 בשעה 15:32

אני שמה לב כמה אני נותנת לאחרונה לילדה הקטנה, התמימה וחובבת ה- sugar, spice and everything nice שבתוכי לצאת החוצה.

לכל אחד או אחת יש את הילדות המתוקה שלו שם בפנים. הרוב חונקים את הילד הזה... אבל אני נותנת לו לפרוח ולקחת אותי חזרה 15 שנים אחורה בזמן.

מה שכן... אני לא ממש יכולה להסתובב ככה. אם אני ארצה או אם לא- קוקיות הן ילדותיות. אז יש דברים ששמורים לבית.

אבל אני חושפת את זה בקטנה. למשל אתמול יצאתי עם חברים ועברנו ליד חנות צעצועים וביקשתי להיכנס לראות בובות.

באיזשהו מקום אני מפתיעה גם את עצמי, כי תמיד אהבתי דברים של ילדים אבל לא ידעתי שזה יהיה חיבור כל כך פנומנלי. לא ידעתי בכלל שהילדה שבי תחפש שליטה ותבחר להיות כמעט תינוקת. ואני חושבת לעצמי.... למה לא לתת לעצמי את מה שאני רוצה?!

 

אם מישהו יפנה אלי ולא יתפוס שאני ילדה וייקח אותי כנערה או אשה או בחורה אז הוא פיספס אותי.

אז לכל מי שקורא... תנו לעצמכם להיות ילדים מדי פעם. זה לא בושה לראות מומינים שוב או לאכול גלידה בגביע או להתנדנד בנדנדה.

לפני 9 שנים. 2 באוקטובר 2015 בשעה 12:11

כבר כמה ימים שאם אני רוצה או לא השינה שלי חייב להיות מופרת.

זה התחיל בשלישי בלילה שבלי לשים לב חזרתי בשלוש לפנות בוקר.

המשיך בזה שהייתי תקועה ברביעי בלילה מחוץ לדירה של אחותי וישנתי על המדרגות כמו בובת סמרטוטים והמשיך בזה שאתמול נתקענו אאוט אוף דה בלו באמצע רחוב ראשי.

כאילו שהעולם צוחק עלי ואומר לי:"היית ילדה רעה פעם, וזה יעלה לך עכשיו בשעות שינה. את לא תקבלי את מה שאת רוצה".

ועם כל כמה שאני עייפה, אני לא נרדמת ועם כן אז רק לכמה שעות מעטות. החסך עוטף מכל הכיוונים ולא נותן לי לשכוח שהוא חי ובועט בי עד שאני פצועה. זו תחושה כואבת ומרוקנת.

תחושה של בדידות.

לפני 9 שנים. 1 באוקטובר 2015 בשעה 12:50

אז אחרי הפסקה של בערך חודשיים או אולי יותר החלטתי לחזור לכתוב.

 

החיים שלי עברו הרבה שינויים לאחרונה. אני כבר לא משוייכת (ולא, לא העיפו אותי).

היה לי נורא קשה בהתחלה אבל כבר התחלתי לשכוח.

חזרתי אחרי כמה ימים במרכז והכל נראה נורא מבלבל ומאיים.

המציאות היא דבר מפחיד. אני מרגישה שאני מחייה את עצמי בבועה שאני משתדלת שלא תתפוצץ.

בזמן הזה אני לומדת הרבה... כי ויתרתי על האדון אבל לא על השליטה.

גם הצרכים שלי קצת השתנו. הבנתי שאני צריכה להיות ילדה עד הסוף ושהמאסטר שלי יהיה אבהי עד הסוף. שאולי אני חולת מין אבל למימד הנוסף שלא מתעסק רק במין יש משמעות גדולה, אולי אפילו יותר גדולה...

הבנתי שלהיות משוחררת זה לא דבר רע, זה רק גורם לי ללמוד את עצמי ולקלוט איך הייתי רוצה להישלט.

ואם כבר תכלית- מצאתי את שלי. אני צריכה אבא מאמץ ואוהב שייקח את זה עד הסוף ויחנך אותי עד הסוף.

לפני 9 שנים. 3 ביולי 2015 בשעה 8:48

האדון שלי אישר לי לרשום מדי פעם על כל המאהבים שלי ועל כל הרגעים האינטימיים שלי.

אז הנשיקה הראשונה שלי הייתה עם בחורה במשחק אמת או חובה בגיל 14 בחופש הגדול. חברים שלי השיגו אלכוהול ושתינו עד טשטוש חושים מוחלט. לא ממש ידעתי איך אבל נישקתי אותה. וזה היה מרענן ומעורר מחשבה. 

כל שאר החופש הגדול רק חשבתי על זה. האם יש בי צד שאוהב נשים?

עליתי לכיתה ט' עם הרבה אי וודאות עצמית.

ואז היא הגיעה.

גבוהה, רזה כמו מקל, חיננית, מצחיקה, קצת שרוטה בשכל.

כשהיא הסתכלה עלי, ידעתי שיש שם משהו נסתר.

ויום אחד היא שלחה לי הודעה ואמרה שהיא חייבת לדבר איתי בערב. היא אמרה שהיא יודעת, שגם היא כזאת ושהיא רוצה שננסה. היא הייתה נורא לחוצה ולא ממש מבינה ואני הייתי רגועה מאוד, מכילה את הרצון שלי להרגיש אותה. אחרי שבועיים היא אמרה שהיא לא בשלה לזה ושהיא רוצה שנפסיק. אז הפסקנו.

לקראת סוף השנה חזרנו לדבר.

כשעלינו לתיכון הבנו שאנחנו רוצות. היינו הולכות ביחד לחפש מקומות מבודדים בבי"ס. להיות ביחד. ללטף, לנשק את הלשון הארוכה שלה.

היה בה משהו סגור אם כל זה שהיא הייתה פתוחה במיינד שלה. היא הייתה ילדה רעה וטובה.

כולם חשבו שאנחנו חברות נורא טובות.

הזמנתי אותה אלי הביתה איזה יום אחד. שיחקנו קלפים עד שלא יכולנו לעצור את זה יותר ורצנו לחדר ונגענו והתנשקנו.

היינו בחוץ עם חברים במסיבה. לקחנו אלכוהול והתרחקנו משם. לא הפסקנו לגעת אחת בשניה. זו הייתה הפעם הראשונה שירדתי לה, ולא היה איכפת לי שהיא לא מגולחת. 

קמנו ביחד בבוקר, מחובקות, שוכבות ביחד בסלון של מישהו.

התנשקנו כשאף אחד לא ראה וידענו שההמשך יבוא.

היינו לפחות פעם בשבוע הולכות אחת לשניה. זה היה ברור שהיא הגבר ביחסים שלנו.

הייתי יכולה לרדת לה שעות על שעות. להחדיר לה לכוס. הייתי מצליחה להחדיר כמעט את כל היד.

ואף אחד לא ידע.

אולי גם היא לא ידעה כמה שאני אוהבת אותה ולא מפסיקה לחשוב עליה כל היום.

בכיתה י"א זה נגמר. הפסקנו.

היא עברה לכיתה של אלה שעוד שניה נושרים מבי"ס וצריך להחזיק אותם בכח. אני התפללתי שהיא לא תרזה עוד יותר ממה שהיא.

באיזשהו מקום יש לי הרבה געגוע למגע נשי, עדין, מתוק. אנחנו לא סתם המין היפה.

לפני 9 שנים. 28 ביוני 2015 בשעה 6:31

אתמול הייתי עם האדון שלי. אני לא הולכת לספר פרטים אבל הבנתי משהו מאוד משמעותי.

 

שאני באמת מקבלת את מה שאני צריכה.

 

ואני מתחילה להבין למה בנות מתמכרות לזה.

 

בסרט "Nymphomaniac" יש חלק שהיא הולכת לשולט (במקרה הזה יש לו מין קליניקה כזאת). יש לו שוט בשביל כל אחת ולכל כלבה יש שם משלה.

היא מחליטה ללכת לשם על חשבון הזמן עם הבן שלה ועל אף איומי בעלה שהוא יעזוב אותה.

 

בפעם הראשונה שראיתי את הסרט (וגם בפעמים הבאות) לא הבנתי למה היא הולכת לשם. החוק שלו היה שהוא לא מזיין אותה, אלא רק מצליף בה.

 

וזה רק עכשיו ברור לי למה. כי זה מה שהיא הייתה צריכה. את היחס הזה שגורם לה להבין שזה מה שהיא.

 

אמנם האדון שלי לא מצליף בי ככה (בסרט הוא מביא אותה למצב של דימום) והוא יותר רך אלי אבל הוא נותן לי את מה שאני צריכה.

 

המגע שלו כל כך ממכר אותי.

 

אתמול הגוף שלי הודה שאף פעם לא רציתי משהו כל כך הרבה והייתי מוכנה ללכת בשבילו כל כך הרבה.

אני תמיד הייתי בחורה של חרטות, וגם אם הייתי עושה משהו הייתי מתחרטת.

 

אני לא מרגישה עכשיו שום חרטה, גם אם זה יכאב וגם אם זה ישרוף וגם אם זה ישפיל. אני מוכנה לזה ואני רוצה את זה כמו שלא רציתי שום דבר אחר.