לפני 9 שנים. 2 באוקטובר 2015 בשעה 12:11
כבר כמה ימים שאם אני רוצה או לא השינה שלי חייב להיות מופרת.
זה התחיל בשלישי בלילה שבלי לשים לב חזרתי בשלוש לפנות בוקר.
המשיך בזה שהייתי תקועה ברביעי בלילה מחוץ לדירה של אחותי וישנתי על המדרגות כמו בובת סמרטוטים והמשיך בזה שאתמול נתקענו אאוט אוף דה בלו באמצע רחוב ראשי.
כאילו שהעולם צוחק עלי ואומר לי:"היית ילדה רעה פעם, וזה יעלה לך עכשיו בשעות שינה. את לא תקבלי את מה שאת רוצה".
ועם כל כמה שאני עייפה, אני לא נרדמת ועם כן אז רק לכמה שעות מעטות. החסך עוטף מכל הכיוונים ולא נותן לי לשכוח שהוא חי ובועט בי עד שאני פצועה. זו תחושה כואבת ומרוקנת.
תחושה של בדידות.
