"אין שכל- אין דאגות". אולי המשפט הכי נכון שקיים.
אני מסתכלת על האנשים האלה שהם פשוט Dump and thrill.
כי כשאתה לא חושב, אתה לא יודע.
היכולת שלך לנתח את הסיטואציות שאתה מצוי בהן ספק קיימת.
אתה אולי חש כאב אבל אתה לא מצליח לפרש אותו ואתה לא חושב על משמעויות של מעשים או אירועים שקרו או עתידים לקרות כתוצאה מהמח הלא ממש עובד שיש לך.
אבל להבין ולדעת זה אולי משהו שהייתי מוותרת עליו.
ככה זה ילדים של מטפלים- תמיד הכי דפוקים שיש והכי מבינים שיש (מה שדופק אותם עוד קצת לקראת הסוף).
וברור לי שיש לי מחשבות שאולי מבחינתי הן הגיוניות, כי הרבה אנשים לא מסוגלים להבין את ההגיון שלי (אבל העיקר שאני מבינה את עצמי).
זה משהו שתמיד היה לי. התפיסה הקצת יותר מדי מתקדמת הזאת.
שיהיה ברור- אני לא מתנשאת מעל אף אחד עכשיו ואני לא טוענת שאני יותר טובה ממישהו. להיפך- קטונתי.
אבל הייתי ילדה עם דמיון פורה (קצת יותר מדי) שהוביל אותי להבנה (קצת יותר מדי חדה) שהפכה אותי להיות בחורה קצת יותר מדי מדוכאת.
