אני שונאת אותו.
אני שונאת את החוכמה המטורפת שלו, שהוא חושב שהוא יודע כל דבר והכי הכי שהוא תמיד צודק.
אני שונאת את כמה שאני חולה על העיניים שלו.
אני שונאת את התחושה הטובה הזאת שהוא עושה לי.
אני שונאת את זה שהוא יודע מה להגיד לי בשביל לרכך לי את הלב.
אני שונאת שהוא כל כך חסר ניסיון ולמרות הכל הוא תמיד חושב שהוא צודק בויכוחים ואי אפשר להגיד לו כלום.
אני שונאת את הקול של הצחוק שלו, אני שונאת את המבט שלו כשהוא חושב, אני שונאת את הטעם של הפה שלו, אני שונאת שכשאני מרביצה לו הוא מחזיר לי וכשאני אומרת לו שלא מחזירים לבנות הוא אומר שאני פוגעת במין הנשי.
אני שונאת את הבדיחות הגרועות שלו שרק לפעמים מצחיקות אותי.
אני שונאת שהוא מרים אותי על הידיים, שהוא לא תמיד משלם עלי כל הזמן "כי הוא סטודנט", שהוא קורא לחתול שלי שמן ולהורים שלי גרועים.
שהוא כל כך ביקורתי ויומרני אבל לא ברמה המתנשאת.
שאם אני אבקש ממנו שילמד אותי פיסיקה הוא ייקח את זה ברצינות ושהוא ממש בטוח שאני יכולה להצליח בחלק המתמטי של הפסיכומטרי.
אני שונאת את השיער המוזר שלו והנקודות שיש לו בגב.
את זה שהזין שלו מכופף כלפי מעלה ואני לא באמת יכולה למצוץ לו כמו שצריך.
שהוא כל כך ריאלי וחושב בצורה הגיונית והוא בחיים לא יבין אותי.
שהוא דורש ממני להגיד מה אני מרגישה ולא דורש מעצמו. שהוא כזה רובוט חנון שלא מרגיש כלום.
והכי אני שונאת שאני מתאהבת בו.