זאת הפעם הראשונה שהעזתי...

אחרי מגע כה רך
של פרח, של מלאך

סימן קטן נותר
ולי הוא כה יקר

כל היום ישבתי, הבטתי במראה
לחיי האדומה, מעוצם המגע

אך יום למחרת, כשקמתי מהמיטה
איה, היכן הוא, עבר ונעלם

הגעתי והנה היא, היום שוב אנסה
חיוך כובש עולם, אולי אותי תרצה

שם עם חברות כאין לידה
נגשתי אבל היא כלל, אלי לא התייחסה

מדוע זה כך קרה, אולי הכאבתי לה
הבחנתי שם בפרח, קסום שם בפינה

ניצלתי את הרגע, ללא שום עכבה
הלכתי וקטפתי, הבטתי ונעלמה

חיפשתי ובדקתי, והיא אכן אינה
לפתע ראיתי מכונית, חולפת בסביבה

פניה בעד החלון והיא דומעת, בוכה
לקחו הם לי אותה, מדוע נלקחה

היום כבן עשרים, שקוע במחשבות
צועד שם ברחוב, חושב על הפגישה

אתמול אותה הכרתי, יפה וחטובה
העזתי, והזמנתי אותה לארוחה

לפתע כמו משום מקום, כמו הינד עפעף
פנים כה מוכרות, פנים של מלאך

מרים ראשי, מביט לשם, רואה את התווים
תווי פנים כה מוכרות, חיוך כזה מקסים

עכשיו יודע כן, זו היא הנסיכה
זאת שאת ליבי לקחה, אותה ילדה קטנה

אבל לפתע, אני מבחין בתכשיט על צווארה
קולר שחור דקיק מעור, כן, היום שפחה

מי הוא והיאך העיז, זה הוא האדון
ליבי אצלה, והיא לו שם עומדת לו לדום

לא אוכל ולא אשתה, כל עוד המחשבה
שהיא, כורעת על ארבע, לו היא השפחה

המשך יבוא...