|
|
|
זה הגיע.
מסטיק אורביט באריזת מעטפה.
מעכשיו איש לא יוכל עוד לתרץ שלא שמע את הקריאות
"בוגד" ו"רוצח" מהמרפסת.
________________________________________________
מי שלא ראה את השקיעה הערב לא ראה את השקיעה הערב.
________________________________________________
משהו שאני מוכרח להוציא מהסיסטם כבר יותר משבוע כדי להמשיך את היום:
נעמי שמר, אריק לביא, אהוד מנור, עוזי חיטמן, יוסי בנאי, דליה רביקוביץ,
פולי, הדאנג'ן.
תודה והמשך צפיה מהנה.
ידידיי, מכריי, מוקיריי, משסניי, אלה השותים איתי קפה בלבד,
אלה הנוגסים בסטייק עסיסי כשהם איתי, אלה ש"על יד", אלה אשר
"ממש לא מזמן", אלה מכם השואלים את עצמם בדיוק עכשיו: "גם אני"?
כן, גם אתם.
חשוב לי שתדעו שגם אם אינני זמין עבורכם ופחות תקשורתי זה לא בגללכם
אבל באמת שלא רק במובן הסיינפלדי "זה לא אתם זה אני". זה באמת
לא אתם. אני אוהב אתכם גם כשאתם דוחים ומבחילים להפליא בדרככם
היחודית לכם.
העניין הוא שאני בכל מיני עבודות תשתית משל עצמי ורוצה להתנצל על
אי הנוחות הזמנית שנוצרה עבורכם בנגישות אלי. דעו לכם שזה זמני בלבד
וניתן להציק לי כרגיל אבל אם תתקלו לפתע בחוסר היכולת והעניין שלי
לקבל קהל שלא תעלבו חלילה.
עכשיו אני שלם.
(חוץ מזה מן הראוי שלכל חבר באתר יהיה מדי פעם פוסט כזה המבשר
על כניסה חזרה לקונכיה ושלא תעזו לשאול אותי ברצינות למה).
כל הגשם הזה שירד היום בבת אחת זה לא סתם.
אומרים אין תקציב, אין מה לעשות אבל מה, הנה ככה נשפך
לו גשם כאילו כלום. איך קרה?
למה אמרו כל הזמן שאין גשם ופתאם כשאולמרט צריך את זה אז יש?
אחר כך אומרים שלא הכל פוליטיקה.
אתם יודעים כמה משפחות רעבות הסתכלו על כל הגשם הזה היום והרגישו
חרא שהנה עוד הפעם דופקים אותם?
מדינה זבל.
מאז שרבין נרצח לא היה כזה גשם אז שיפסיקו לזיין לי ת'שכל שאין.
כנרת, עאלק.
הטקסט הבא אינו יותר מאשר שעשוע ויש לקחת אותו ככזה. אין
לראות בו קשר כלשהו אל נפשות ספציפיות והוא אפילו, שאינו
"מבוסס על סיפור אמיתי":
________________________________________________
אני יודעת שאת מה שהיה לנו גם אתה לא תוכל לקחת ממני.
רוצה שתוריד אותי מטה שוב בדרכך התובענית והמכילה כל כך.
שלא תוותר לי גם כשאמרר בבכי עת נושקת אני את רגליך הכל כך
מוכרות ואהובות.
שתאהב אותי כמו שאיש מלבדך אינו יודע לשורר ואשמע את שירתך
בעודך חודר אלי ומבקע את גופי ונפשי.
קח אותי אליך, אל עיניך, אל תוך זרועותיך הגדולות והחזקות.
נמאס לי להיות במקום "ההוא".
שונאת את עצמי על מה שאני כותבת לך עכשיו אבל גם יודעת שאתה מבין
וקורא אותי הכי טוב גם כשאתה נעדר מילים ומבין בדיוק מאיזה מקום זה מגיע.
אין לך מושג עד כמה אני מרגישה הכי סמרטוטית בעולם אבל איפה שהוא איתך
זה הרגיש לי בטוח בתחושה הזאת. שם ידעתי בית.
לקחת אותי לאותם גבהים אדירים בהם ידעתי שאני רכושך והייתי שלמה עם
זה כמו שלא הייתי עם אף אחד אחר.
זהו.
נדמתי.
אינני מכירה עוד או יודעת מי אני וגם אין לי כוח לברר.
אתה ודאי מרים גבה בעודך קורא זאת אבל משוכנעת לחלוטין וגם אתה (אם
תחשוב על זה לרגע) שזוהי רק דרך ההגנה הרגילה שלך מלאסוף אותי חזרה אליך.
כל כך מתגעגעת לשליטה שלך בי ועל דרך ההובלה שלך.
רוצה שתדרוש ממני.
שתציב לי אתגרים חדשים שיראו כבלתי אפשריים עבורי ושאוכל למרות זאת
לדעת שרק איתך אנצח אותם.
רוצה שתכאיב לי אבל עם העונש הזה אני פשוט מטפסת על קירות.
רוצה שתוביל אותי בעיניך הישירות ותחייך אלי את שפתותיך המזוותות כמו שרק
אתה יודע לעשות ותעלה אותי מהקרקעית החמה והרגילה שלי.
כל כך מתגעגעת לעמידה שלך על דברים כמו אותה פעם שלא אפשרת לי לבחור
באותו מסלול ישן והרסני עבורי.
אתה נתת לי את הכוח והיכולת לראות אחרת.
רוצה להתלטף ולהתעטף שוב בלחש נהימת קולך עת עיני העצומות מבקשות
שינה.
די
איני בוכה עוד.
שקטה.
מתכנסת בעצמי.
מתבוננת.
מצמידה את נשימותיי לזכרונך שכל כך צרוב בתוכי.
הכרית,
הריח,
הד מילותיך האחרונות,
הד מילותיי האחרונות.
_____________________________________________________
האמת, הלוואי ויכולתי לכתוב את עצמי לדעת כך ואין זה משנה מאיזה צד או
מה הנושא. כתיבה כזאת (יהא סגנונה אשר יהא) היא המבדילה בין אמן יוצר
החי עם הבטחה גדולה כלשהי בנוגע ליצירתו לבין אמן אשר ממש מקיים
אותה.
שעשועים והעמדות פנים זה קל וכייף אבל זה כמו לבנות את התזונה הנפשית
והרגשית שלך (שלי) על מקדונלד.
וללא קשר לשכרם האמיתי בין אם בפועל הוא כזה או אחר אני מפנה
מקום לעוד אחד מאותם אלו המבטאים עצמם כמו לייזר בכל פעם שאני
קורא אותם ועם קשר לדעותיי.
(להלן, ב. מיכאל במוסף השבת של יום שני שעבר) :
"ההסכלה הגבוהה"
"ישראל, כך נראה, פשוט זקוקה לאוכלוסיה מטומטמת. מדינה שמצעה המדיני,
החברתי, החינוכי והערכי מורכב ממחרוזת של אמונות תפלות, צדקנות,
עיוורון סלקטיבי, הזיות משיחיות, פראנויה, היסטריה, גברתנות, גזענות
ותמהיל מרתק של רגשי עליונות ונחיתות – אינה יכולה להרשות לעצמה
אוכלוסיה משכילה מדי. מידה נאה של בערות היא תבלין חיוני לתיחזוק
כל המנוי לעיל.
מדינה שכזאת ממש משוועת לאוכלוסיה טמבלית. לנתינים שתודעתם האזרחית
אינה גבוהה מתודעתן האזרחית של אמבות. לאנשים טובים שיבטחו בה', יתפללו
בדבקות, ירקדו במועדונים, ימלאו טוטו, ישנאו את זולתם, יסמסו לכוכבים
נולדים ויהרגו זה את זה במיגוון דרכים ואמצעים ובלבד שלא יגבה לבבם, ולא
יתיימרו לחקור במופלא מהם. כלומר – במה שמעוללת להם ממשלתם."
שנותן לי הצדקה לאותו סוג של מאזוכיזם קיצוני ובלתי אפשרי בעליל
המתעלל בכל חלקה טובה שבי כדי להעלות קטע מהסוג הקשה הזה.
ובנימה אישית יותר:
נועה בן ארצי, ההספד קורע הלב שלך מ-95? צר לי אבל לא מחרמן
עוד כמו הדבר המרסק הזה.
אני נטול סלולר עד מחר בבוקר. שכחתיהו.
(זאת לדעתי הסיבה מדוע אני לא עונה שם לשיחות
למרות שכרגע עוד מוקדם לדעת).
לרסס, לכסח, לדרוס, לפנצ'ר, לפוצץ, להפגיז מרחוק, להחריב, לשכור
את שרותיו של אביגדור אסקין על מנת להוציא דבר קללה, לעצור מנהלית
לשנתיים, לצלוף ברוגטקה (!) מהחלון, להטביע בבוץ, לאכול סנדביץ של גבינה
עם חזיר ופירות ים כעשרים סנטימיטרים מעיניהם השוטות, לגנוב מבית
תפילתם את סידורי התפילה ולהחליפם בחדשים המתורגמים כולם עד למילה
האחרונה בהם לאוגרית עתיקה ובאותיות סיניות, להלביש אותם בקולקציה
החדשה והומואית של ז'אן פול גוטייה, להשחיל אל מיטתם באישון ליל ראשי
סוסים כרותים שותתי דם, להכריחם לצפות ב-"120 ימי סדום" של פזוליני בעודם
כפותים אל כסאותיהם ועיניהם פקוחות לרווחה באטבים כמו מלקולם מקדואול
ב"תפוז המכני".
אם כל אלו לא יעצרו את "טנק השמחה" האלים והתוקפני של שוטי ברסלב
כנגד שלום הציבור ושלוותו השלווה בביתו שבבית או ברחוב, אולי פשוט יותר
יהיה לנסוע לאומן ולרסס על קברו של ר' נחמן עצמו (שיבדל"א) את הפוסט
של מפגש הטרנסג'נדרים בלימיט או את "השבוע בדאנג'ן" מאת דן סממה.
אבל בסה"כ אני לא מיזנטרופ מקצועי.
אני מודע וער לעובדה שלא פשוט להיות אני.
בהחלט מודה.
לא משנה עד כמה אניח את עצמי מול אדם אחר העומד מולי כדי
שיהיה מסוגל ל"הגיע" אלי או להכיל אותי ואת מי שאני, הסבירות המתמדת
שאכשל שם והכשלון הזה צורב בכל פעם מחדש סוג של בדידות ויהיה
הפוסט הזה מנופח כאורך הבלון אבל זאת התחושה שמלווה אותי כרגע.
(ואני כמובן שלא לא מדבר עליכם/ן, שאוהבים אותי ויודעים על מה ולמה).
