|
|
|
זה נורא כייף למעריצים של דפש מוד לשמוע שהם מגיעים לארץ אבל אם הם לא
יבצעו את Let it be (או בתרגומו העשיר של דני רובס: "בוא נאכל דבורה") ולפחות
את A day in a life כל הביקור שלהם שווה לתחת אבל זאת דעתי האישית בכל אופן
והיא מוצדקת.
זה בסדר לשאול דוס אם הוא צם?
פשוט שונא לקבל דברים כמובן מאליו.
" We are standing in front of a new millennium" הייתי אומר אילו הייתי וורן בייטי
ב-"Bulworth" אבל אילו הייתי וורן בייטי מי בכלל צריך את רוטשילד.
אז לא ממש בפני מילניום חדש עומד אנוכי אבל בכל זאת מול תודעה חדשה שמאירה
אותי בתקופה האחרונה ויחד איתה מביאה גם אי אלו רחשי גוף קלים המאותתים לי להיות
קשוב יותר אל עצמי ובכדי להיות בהיר יותר נקרא לזה ימי טרומולדת בואכה ימי תשובה
(או סתם "ימי איציק". איך שנוח לכם).
אחת השיחות שנהלתי היום חידדה עבורי עד כמה הייתי חשוף לקשרים שליליים והרסניים
מבלי לתת על כך בכלל את הדעת. שנים שהרשיתי במודע או לא במודע להיות ביחסים
עם אנשים שינקו ושאבו מתוכי כל טיפת אנרגיה אפשרית וע"י כך העשירו את עולמם
בדרך כלשהי למרות שהם לעולם לא יבינו זאת. הם יטענו שהם אהבו אבל לדעתי זאת
היתה יותר התקשטות שלהם בי או במה שנדמה להם שאני. גלוי נאות יעיד שגם לי היה
לפחות מקרה אחד לפני שנים בו לחלוטין התקשטתי באדם כלשהו והייתי משוכנע שזאת
אהבה גדולה ואמיתית. בבגרותי (?) הכרתי בבלוף שיצרתי.
להקיף את עצמי בקשרים מסוג זה יהיה כמו לבנות את בית חלומותי מתחת לאנטנת ענק
סלולרית מבלי לדעת על קיומה. השלב הזה של חיי מוצה.
(עכשיו אתם מבינים למה הכי טוב לעשות חשבון נפש על קיבה מלאה ולא בצום?)
לכל מוקיריי היקרים באשר אתם/ן אז רעיון המסיבה ירד מסדר היום.
אין מסיבה מסיבות אשיות לאור הנסיבות ולאור הנר (סתם משפט שלכאורה קשור לפוסט
אבל לא באמת. רק שעשוע אדיוטי בשורש מ.ס.ב).
שרה סילברמן משכנעת את האוי ווי היהודי להצביע עבור ברק אובאמה.
אני מסודר להערב:
הנה דוגמה לאחד מהקומיקאים המצחיקים ביותר מהגזע קצוץ הזין שאני מאד אוהב.
מל ברוקס. ככה הוא מלווה אותי ("מלווה" עלק) כבר שנים. מספיק לי לראות אותו
ולהבין שאני הולך "לגמור רע". הוא "אוי ויי" משובח ביותר:
עד כאן הכל בסדר לכאורה, נכון?
אז זהו שלא. אתמול קלטתי פתאם כמה המצב הפך להיות טראגי עבורי:
הארה נוספת שעלתה לי בעקבות הופעתו האחרונה של פול מקרטני היא
שלמעשה הוא מעולם לא חווה את הביטלמניה המקורית וזו האחרונה
מנקודת המבט שלנו המעריצים. הוא לא יכול היה להנות למשל מ-yesterday
המזוקק כמונו אלא רק "לקרוא על זה". זה כמו לבשל ארוחה טובה שכולם רוטטי
עונג ממנה אבל רק אתה אינך יודע את החויה האובייקטיבית שהרי ידוע כי אין טעם
בישולך כטעם טועמך. (מסכת אבות).
ופול אחרון להפעם:
האם זה מקרי שפול ניומן החזיר ציוד כמה חודשים בלבד לאחר מותו של יוסי הראל,
מפקד האקסודוס?
(אתה יודע שכן, האמפרי, אבל אתה מוכרח לצאת אדיוט לקראת שבוע חדש, נכון?
אתה לא מכיר דרך אחרת? לך הביתה).
ולא בגלל שלא הלכתי לראות את ההופעה בפארק או בנסיון לאזן את מפח
הנפש הקטן שבא בעקבות כך ולא בגלל שזה לא סוחף ומדמיע אותי לראות מופע
שלו מלפני שלוש שנים בערוץ 24 ולהבחין בגברים בני חמישים ומעלה מייבבים
את עצמם לדעת כשבתוכם פזורים להם מייקל דאגלס, ג'ק ניקולסון וג'ון קיוזאק
(האח) מפזזים ורוגשים ולא בגלל שאין זה מרגש אותי לראות את דור ההמשך
העשרה ספרתי מכיר כל שיר ושיר בע"פ ולהבין שלמרות הקבצ'יות המלודית שלו,
פול מקרטני שבין השנים 60 - 70 כושף ע"י אצבע אלוהית אשר פתחה את
צוהרה לפרק זמן מסוים והאירה אותו ביצירה שהיא נוק אאוט אחר נוק אאוט
אחר נוק אאוט של קסם חסר זמן. מן "עטור מצחכים" אינסופיים.
ממש לא בגלל כל אלה אני סבור ש"פול מקרטני מת" כבר שנים וגם ההתנהלות שלו
על הבמה חסרת ניצוץ ומכנית ולא בגלל הגיל חלילה. פול מקרטני תמיד היה
זקן גם כשהיה צעיר אבל אז לא היתה לו ברירה כי הוא היה צעיר. הוא נראה עצוב
(או שאני סתם משליך). המופע שלו, בין אם כאן או בכל מקום אחר בעולם הוא העלאה
מעולה באוב של תקופה ונעורים של כולנו. של משהו שנראה כל כך אפשרי פתאם ומשום
כך גם מאד מרגש.
פול מקרטני, הביטלס, הם למעשה הגשש החיוור של העולם. אי אפשר שלא להתגעגע
אליהם ולמה שהכילו בתוכם.
הבלתי יאמן קרה.
לא רק שאכלתי סלט ירקות וטונה בארומה אלא שאפילו הזמנתי כזה.
עד היום "סלט" עבורי היה הדבר הזה שמתלווה ל"חומוס צ'יפס סלט?" או
כזה שבא ליד השניצל בואכה "המבורגר תוצרת המקום 250 גר, - מומלץ".
סלט ירקות בארומה זה הרי אוכל של כוסיות והומואיות ואני הרי כוסית
והומואית לא קטנה. נו, טוב. רק כוסית (ותרגע, האמפרי, זאת לא מחמאה).
הרגשתי כמו החברה הלבנה של אדי מרפי. נשבע לכם שאפילו שתיתי רק מים.
או במילים אחרות:
דיאטה/ שנוי הרגלי אכילה זה אשכרה כמו להגמל מניקוטין.
אני ממש לא רעב אבל אני יכול לאכול סוס כרגע ולא משנה מאיזה מוצא.
יש !! יש!!! יש!!!
מה קרה?
פשוט "יש". עוד כמה צעדים ואני שם. בדיוק במקום הזה שהכל יושב נכון.
אתה מוכן להסביר לי על מה לעזאזל אתה מדבר?
מן תחושה כזאת. אתה לא מכיר?
את מי?
את התחושה הזאת.
אני לא מכיר תחושות ואני חש שאתה הולך לחפור לי עם זה וזה כבר גורם לי לחוש
שלא בטוב. חוץ מזה זאת תחושה שלך אז איך אני אכיר?
צודק. מן תחושה כזאת של התחלה שאם אני אמשיך ככה הכל יסתדר.
אתה מוכן להסביר לי מה אתה רוצה למען השם?
מה זאת אומרת מה אני רוצה?
מה אתה רוצה להגיד עם כל ה"יש יש יש !!!" הזה שלך שאתה זורק לאויר וטורח בכלל לכתוב.
כל חוסר הבהירות שלך כאן. אתה הרי אלרגי לזה ולכל הבלוגים האלה של שתיים וחצי שורות
שרק הכותב מבין את עצמו וגם אז אתה מטיל ספק ועוגן בהבנתו.
נכון אבל איך זה קשור למה שכתבתי אני?
אתה באמת זקוק לי שאסביר לך? נו באמת.
כן. אני לא רואה את זה.
אני הרי הכי קרוב אליך ולי אין מושג על מה אתה מדבר ואם לי אין אז איך לאחרים יהיה?
אני בכלל בספק אם אתה מבין את מה שאתה כותב. יש לך דבר מה לומר? אמור אותו !
(שמת לב? נשמעתי לרגע כמו ירון לונדון בנחרצות שלו. לא חשוב).
שאני אבין, כל הדיאלוג הזה איתך הוא לא סוג של אמירה בעצם? דרכו אני מעביר
את התחושה הזאת ואנשים מבינים יותר.
אנשים מבינים קדחת. שכח מזה. גם הדיאלוג הזה שאתה מנהל איתי איננו דיאלוג
אמיתי. אני הרי בסה"כ השתקפות שלך ולא יותר מפרי עטך (שביננו אם לקרוא למה
שאנחנו עושים כרגע "לדבר" אז שתדע שהגיע הזמן שלך להשקיע קצת יותר ברצינות
בכל הכתיבה הזאת. אנשים מתחילים לדבר...).
אבל זה בדיוק מה שאני עושה עכשיו. זה לא נקרא להשקיע?
לא. אתה חוזר על עצמך. אתה מספיק מתוחכם כדי לזהות את החזרה ולחשוב לרגע
שאני לא אזהה אותך חוזר אותה בדלת אחרת. שכחת כבר עם מי אתה מדבר.
רגע, אתה מנסה לרמוז לי בעדינות שאני חוזר על עצמי אם הבנתי אותך בין השורות?
לא, אדיוט. אני לא רומז. אני מכריז על כך. אני מצהיר זאת. עכשיו זה יותר מובן?
אני רוצה שתדע שמתחילת השיחה לא אהבתי אותך. זה לא דומה לאותן השיחות
שהיינו מנהלים ביננו בעבר. פעם היית משקיע. פעם היית שם שם קצת יותר חום ואהבה.
היום זה איננו אצלך. אתה הפכת להיות עוין כלפיי.
אם זה מה שאתה בוחר לחשוב שיבושם לך.
רגע, אתה לא מזהה אצלך עויינות מסוימת כלפיי שלא היתה בעבר?
על מה אתה מדבר. אני מכיר אותך טוב מאד אבל מעולם לא נהלנו שיחה עד היום.
תהיה רציני.
נשבע לך שאני רציני. היום זאת הפעם הראשונה שאנחנו באמת מדברים (אני לא מאמין.
אני אשכרה תומך במופרעות הזאת).
כי הייתי בטוח ש...
שמה?
לא יודע. שאתה מכיר אותי הרבה יותר. נשמעת כאילו אכפת לך.
אני מכיר אותך הכי טוב אבל דרך חבר משותף. זה הכל ממנו, או קיי?
רגע, המספר שלך זה לא עם 7 בסוף?
דיווח חי מהשטח:
אני מחסל תיכף ליטר גלידה לבד.
(כוסיתתתתתת!!!)
