לפני 16 שנים. 1 במרץ 2008 בשעה 22:01
ישנם רגעים בחיי אדם המתאימים להגדרה שבין תסכול/ אכזבה/ כעס/ ואין זה
משנה עד כמה השקעת ביחסים האלה ועד כמה עשית את המיטב שלך כדי לטפח
ולא להציק יתר על המידה ועד כמה נתת את מלוא תשומת הלב גם כאשר היה זה
הדבר האחרון שאמור להטרידך. רגעים בהם אתה מרגיש שיצאת כל כך אדיוט על
שהשקעת בקשר כל כך כפוי טובה של נתינה חסרת גבולות ומעצור מצידך בעוד
הצד שמנגד פשוט לא סופר אותך גם אם הוא מאמין בך בלב שלם. עבור הצד
הזה הרי לא משנה מי אתה ועד כמה אתה מחויב ליחסים איתו. הוא תמיד ישמור
על אותו עקרון שמנחה אותו בכל קשר בין אם זה כאן איתך או בין עם זה במדגסקר
ובין אם זה יקח יומיים ובין אם שנה הוא תמיד ירים ראשו וינופף לך באותו עקרון
נושן המעצב את אישיותו.
או במילים אחרות: עוד לא קם המניאק שימנע מהאוזניות שלך לקרטע בשל מגע
רופף ולחייב אותך לקנות חדשות.
