לא לציפור

חזרתי עכשיו משיעור הסטפס (TAP) הראשון שלי ואין מילים בפי לתאר את שבפי.
ויבראציות האושר וההתרגשות מציפות את ביתי בעליצות מרוממת תוך כדי תיפוף קל
את רצפת החדר ומקשי המקלדת. כל רגליי (הארבע במספר) אומרות שירה ופיזוז.
ריר ניגר לו בזוית שפתיי רק מהבר והמראה הענקית עם הצליל המחרמן של מתכת
הנעל ברצפה. אכן גררררר...

בשנות השמונים (להלן חשיפה) רקדתי בלהקת מחול עירונית (אני לא הומו !!) שאיתה
גם נסענו לברלין (אכטונג אכטונג !)ובאותו הזמן "תהילה" היתה ה"סופרנוס" עבורנו.
היינו חוזרים מחזרות לראות איך דבי אלן (המורה) מתעמתת עם לירוי ואיך הוא בכל זאת
מסיים את הפרק כמו בן זונה של רקדן כשכל שריר אצלו מלמליאן (צאו לי מהוריד!
אני לא הומו !!). היו לנו חותלות לרגליים (אמרתי כבר. אני לא) שהשד יודע למה הן
שימשו במדינה החמה הזאת אבל זה היה כמו "ההם" בסדרה (ודיר באלק זה יוצא
החוצה).

"אנחנו עוד נכבוש את קפריסין"

(בתמונה, אגב, זהו גרגורי היינס, רקדן ענק, שחקן, שנפטר ב-2003 מסרטן הכבד).