לא לציפור

בין אתמול להיום יצא לי לצפות בשני סרטים הקשורים ל-11/9 וליבב
יחד איתם. האחד, מאתמול (שאין לי מושג לשמו), היה בחלקו תעודי
ןבחלקו מבוים ומשוחק ע"י שחקנים ושתיאר ניצולים ברגעי האמת שלהם
וכאילו מתוך הבניינים עצמם. השני היה כתבה על הסרט "טיסה 93" ששילבה
מפגשים של השחקנים עם משפחות הדמויות אותן הם מגלמים.
עכשיו אני בדיוק חותם את הערב בסרט תעודי בשם "הנופלים" ושלמרות
הצליל היום זכרוני של שמו, הוא מדבר על אלה שקפצו אל מותם מהחלונות.

להבדיל אלף אלפי הבדלות ולילה ולילה, אני נזכר בימי השנה הראשונים
לרצח רבין ולסמלים התקשורתיים שלוחצים מיד על בלוטות הדמע שלי
ומגיע למסקנה אחת פשוטה שאני נרקומן רגשני ו/או, שטראומות זה חרא.
(או משהו כזה. אל תפסו אותי במילה).