שוב מגיע יום חמישי. שוב ההתרגשות באוויר. כבר מהבוקר, אני מחכה לקצו של יום. אני מגיע מוקדם (כדי לצאת מוקדם, כמובן), יושב מול המחשב, ומשתדל להתרכז בעבודה – אך משהו בי מסרב להרפות. הנה, בקרוב, בקרוב. שוב אני ברכב, נוהג. עוקף רכבים בקוצר רוח, עתה משהמועד במרחק נגיעה... ומקלל מתחת לשפם כשזה לא מתאפשר.
אני וגרושתי לא עיגנו את ההסדר בבית משפט. בעצם, לא נפרדנו בקולות צורמים, ומאידך, היא תמיד ידעה לגרום לדברים לקרות, לקרות בדרך שלה. לפעמים אני שב משחזר את ארועי העבר, ונדהם מהקלות בה היא ידעה לתמרן אותי. על כן: שעה בשבוע, ביום חמישי בערב, אצלה בבית, ובנוכחותה. זה מה שהיא הקציבה לי, ואני, כהרגלי בקודש, הסכמתי.
בדרך אני עוצר וקונה לה פרחים. לא יאה לו לגבר להגיע לביקור בביתה של אשה ללא זר פרחים, כך אומרת גרושתי. היא גם לא אוהבת כשאני מאחר. זה משבש לה את התוכניות, היא אומרת. אך לפעמים, כשיש לה מצב רוח טוב, היא מוכנה לסבול איחור קל משום אילוצי עבודה. יש בה גם מן החמלה.
משאני מגיע, היא פוגשת אותי בדלת, אני מגיש לה את הזר, ונושק על לחיה. אחר כך, אני מסייע לה במלאכות בית קטנות. לעיתים מחליף נורה, לעיתים מוריד דבר מה כבד מהבוידעם, תולה תמונה או משמן את השרשרת של אופניה. ואז מתחילה השעה שלי.
היא מובילה אותי לחדר האמבטיה. אני נכנס ראשון והיא אחרי. היא מתחקרת אותי בדבר חיי המין שלי בשבוע האחרון. היום למשל סיפרתי לה על איך הכרתי מישהי נחמדה. כבר בפגישה השניה היא הזמינה אותי לעלות אליה. התמזמזות קצרה על הספה, והיא חשה להוריד את מכנסי, ואני מנסה להשהות, אך היא בשלה, ואז זה מתגלה – בית הכלא הפרטי שלי, המלווה אותי בשבתי ובשוכבי ובקומי ובצאתי. לא יכולתי לסבול את הבעת הגועל על פניה, המשכתי לספר, ונמלטתי משם ערום למחצה, עוצר רק לרגע על גרם המדרגות כדי להתלבש.
אני נסער כעת, אולי על סף דמעות, וגרושתי מרגישה בכך, היא הרי מכירה אותי טוב כמעט ממני עצמי. היא מחבקת אותי, ולוחשת על אזני, די, די – אתה יודע כמה קשה לי לשמוע זאת, האמן לי שאני סובלת איתך. ושנינו יודעים שזה לטובתך, רק כך אתה ממוקד, רק כך אתה רוכש כבוד לנשים שסביבך, רק כך אתה מסוגל להשתלב כהלכה בחברה. ואתה עוד תראה, היא מוסיפה, בסוף תמצא את זאת שתקח אותך תחת חסותה. מישהי שבלב שלם אוכל להעביר אליה את המפתחות.
ואז היא מורידה את מכנסי, ובמפתח ששלפה מתוך כיסה, היא משחררת לי את הכלובון. ואולי משום שעוררתי את רחמיה היא מוציאה גם תחתונים משומשים שלה מסל הכביסה, ומושיטה לי אותם. אני מתיישב על האסלה ומתחיל לאונן. מידי פעם מקרב את התחתונים אל פני, ושואף מלוא ריאות של ניחוחה. היא רק עומדת ומסתכלת בי, ספק מתענגת על התנועות הפזיזות וחסרות הסבלנות שלי, ספק לועגת לי בליבה.
זה נגמר מהר. מהר מידי. רציתי להשהות עוד, אך גופי בוגד בי, ואני פולט זרם חם וחזק. אני מנקה מיד את האסלה, אחר כך נכנס לאמבט ושוטף במהירות את מפשעתי. היא מצידה מוכנה כבר עם הכלובון שחוזר למקומו, ונקישת המנעול מסמלת לי שבוע נוסף של הינזרות. אני מתלבש, וגרושתי מלווה אותי אל הדלת. אני נושק לה בזריזות על לחיה וממהר להסתלק, שכן הלילה שלה, כפי שהיא מרבה להזכיר לי באותן פגישות חטופות – הלילה שלה רק מתחיל.
לפני 14 שנים. 9 בנובמבר 2010 בשעה 18:19
