"חפץ! היכן נעלי הבית?!", הדהדה הקריאה במסדרון.
אני זינקתי ממקומי, ורצתי לארון הנעליים, ומשם לדלת. היא כבר עמדה שם, במבוא. רגלה האחת נעולה עדיין במגף, ואילו השניה יחפה, ומשתהה באויר. היא נראתה מעט אבודה בתנוחה הזאת, כאילו החריגה מן השגרה ערערה אותה קלות. מאידך, הן היא היא זאת ששברה את השגרה וחזרה הביתה שעה לפני הזמן, ועוד ללא הודעה מוקדמת!
השתתחתי על הרצפה, כמו שחקן בייסבול שעיתים נופל או קם על אותם שברירי שניה גורליים, והנחתי את נעלי הבית למרגלותיה.
"הנה הן, גבירתי", מלמלתי.
"חפץ, חפץ", היא פלטה, ושמץ אומללות נישא בקולה, "ואני חשבתי שאני חשובה לך... והנה, אני חוזרת הביתה, מותשת מיום העבודה – העבודה שמפרנסת את שנינו, למקרה שעלי להזכירך, ואתה – במקום שאהיה תמיד במחשבותיך, השם יודע על מה אתה חושב!.. ובמה אתה מתעסק, חפץ; בסוף עוד יתברר שבמקום לעמול על עבודות הבית, אתה יושב לך בשירותים ומאונן. אוי חפץ", וגב ידה רפרפה קלות על מצחה, "... האמן לי, יקירי, אני לא אעמוד בזה."
"את צודקת, גבירתי", השבתי, וזחלתי לי כמו חרק על הרצפה, וקרבתי אליה, והתחלתי לנשק את קרסוליה, ובין נשיקה לנשיקה הפצרתי, "אני מצטער, אני מצטער"
"לא חפץ, לא", היא הדפה אותי בתנועה קלילה ואגבית-כמעט מעליה, כאילו אף המגע הקלוש ביותר בי אינו לכבודה כעת. "אנחנו חייבים לדאוג שהדבר לא ישנה – החיים כה קצרים, וחבל למלא אותם בצער... שכב על הרצפה, חפץ. שכב על הבטן, והצמד פניך אל הרצפה", היא ביקשה ממני, ואני עשיתי כדבריה.
ואז, לאחר שנטלה את אחת מנעלי הבית, היא התיישבה על גבי, ולאחר שניה של היסוס הנחיתה את הסוליה הרכה על לחיי. נרתעתי כמתוך אינסטניקט, וכמעט הפלתיה מעלי. אך היא התאוששה במהירות, והמכה השניה ניחתה כבר על לחיי כשידה השניה לוחצת את ראשי כלפי מטה. כעת כמעט לא זזתי. ואז הגיעה, השלישית. והרביעית. אפקט ההפתעה חלף, וכאב התחיל להתפשט בלחיי. היא מצידה לא הפסיקה; החמישית, השישית, ואז הפסקתי לספור – היא לא מיהרה, וההפוגה בת מספר השניות – הארוכה עד בלי די – בין מכה למכה, היו גרועות כמעט כמו רגע המגע. האדמומיות של לחיי האחת, וקור הרצפה שחדר והתנחל לו באחרת, בערו בי. אני לא זוכר כמה זה נמשך, אבל כעבור זמן מה התחלתי לדמוע.
אינני יודע אם זה גרם לה להפסיק, או שמא היא הרגישה שמצתה את העניין בכל מקרה, אבל באיזשהו שלב היא קמה ויצאה מהסלון. לא העזתי לקום, אבל לפי הרעשים מחדר העבודה, נשמע כאילו היא מחפשת משהו. אחרי מספר דקות היא חזרה, ובידה גליל של איזולירבנד. "תסתובב על הגב, חפץ", היא הורתה לי ביובש, שכל שמץ של רגש נסחט ממנו, ולאחר שצייתתי, בלא הרבה גינונים, היא הצמידה את זוג הנעליים לפניי, וליפפה את הסרט סביב ראשי, עד אשר קובעו הן למקומן.
"אני הולכת עכשיו, חפץ," היא ציינה, "ודווקא קיוויתי לתת לך לרדת לי היום – אבל נראה שלא תצליח לעשות את זה במצבך הנוכחי -- על כן עלי לחפש לי ריגושים אחרים לערב. אני מצטערת, חפץ... לפחות אני יודעת שלא תשכח אותי בינתיים", ואחרי שהייתה כבר בדלת ונעולה במגפיה הוסיפה, "וגם לא את נעלי הבית כמובן."
לפני 13 שנים. 3 במרץ 2011 בשעה 19:30
