היא בקושי פתחה את העיניים, ממלמלת עֲיֵיפוּּת, אבל השעון המשיך לספור דקות והיא גררה עצמה מהמיטה והחלה להתארגן, לא לפני שנתנה לי נשיקה קטנה על הלחי.
ראיתי אותה קמה מהמיטה, ממש דוגמנית, גב יפה ותחת לבוש חוטיני, ככה היא נכנסה לחדר האמבטיה והחלה לצחצח שיניים. אז ניגשתי אליה, נראה לי הדבר הטבעי לעשות כשדבר מהמם כל כך ערום למחצה ומצחצח שיניים. "מממ..." היא הזיזה את עצמה מידיי המנסות לתפוס משהו עגלגל, "אאִי אֶאָהֶרֶת" מלמלה. אבל אני לא הפסקתי כי איך אפשר להפסיק, אני אוהב אותה מידי, אני בטירוף עליה מידי.
שטפה את הפה ואמרה שוב "בייב אני ממהרת, אין לי זמן עכשיו" ויצאה מחדר האמבטיה.
אז יצאתי אחריה, חזרתי אליה שוב כשהיא מתחילה להתלבש, עדיין לא תפסתי מספיק אז ניסיתי לתפוס שוב, "בייב! אני אאחר לעבודה, יש לי רכבת!".
משכתי בשיערה וביד שניה תפסתי את צווארה העליון בחיבור הלסת ונישקתי אותה נשיקה חזקה "אני אחראי להביא אותך לעבודה", היא היתה המומה אבל המתח של הבוקר התחלף בחיוך ועיניים בורקות, "תסיימי להתארגן ותעמדי כאן כשאת מוכנה" סימנתי לה.
בינתיים הלכתי להביא מזוודה גדולה והיא עשתה דברים מהר וסיימה להתארגן, "היכנסי פנימה".
היא התיישבה בהססנות, מישירה אליי מבטה לכל אורך ישיבתה. "תתקפלי כמו שצריך, אני לא יכול לסגור אותך כשאת ככה", אז היא צחקה והתקפלה, כדור קטן וחמוד, סגרתי את המזוודה, לאט לאט, התקשיתי עם הריצ'רץ' אבל לבסוף הצלחתי. "אתה רציני?!" היא צעקה מבתוכו, "כן, אני בן אדם רציני, את יודעת את זה בייבי". "יואו לא מאמינה לך, אז תביא לפחות את התיק שלי", "סגור, מה לא אעשה בשבילך?", לקחתי את התיק וגררתי את המזוודה על גלגלים וככה נסענו לרכבת, "אסור לך לדבר מעכשיו יהיו אנשים", "בסדר" אמרה ודממה.
מסתבר שבחורה, אמנם די רזה, אך לסחוב אותה במזוודה זה לא קל בכלל, אבל מה לא עושים בשביל שהיא לא תאחר לעבודה. עלינו לרכבת, אני והתיק והמזוודה והיא בתוכה.
אני מתאר לעצמי שהיא נתמלאה מחשבות, עליי, על האנשים מסביב, אבל לא הוציאה מילה, היתה בעולמה, סקרנית, קשובה, מחודדת חושים, שומעת כל שיח וכל דיבור של עוברים ושבים.
התגעגעתי אליה אז פתחתי פתח קטן, הכנסתי את ידי וליטפתי את ראשה, אוהב אותו. שניות אחרי, הרגשתי שתי אצבעות מנסות להגיע אליי בקושי, הכנסתי את ידי קצת יותר פנימה והחזקתי את ידה, ככה נסענו.
"כרטיס בבקשה" הגיע הכרטיסן לבדיקת כרטיסים, "הנה" הצגתי לו, כרטיס אחד, לא יותר. על מזוודה לא משלמים כרטיס. והוא המשיך. שמעתי את אהובתי מגחכת בשקט, ספק אם אפשר לשמוע אולי רק חיוך, אבל זה היה שקט ומלא צחוק. גם אני חייכתי וצחקתי בלב, לחצתי את ידה כדי שנצחק ביחד.
והנה הגענו, יצאתי מהרכבת, גורר את המזוודה אל מאחורי מבנה התחנה, פותח את הריצ'רץ' וחושף אותה לאור שמש, היא כיווצה עיניים מחויכת לחלוטין, "אני מתה עליך" שרבבה אליי, "ואני עליך" השבתי, "בואי, קומי" עזרתי לה והתחבקנו, "מכאן את ממשיכה לבד, עשיתי את שלי, עכשיו לכי כדי לא שתאחרי".
"לאאאא, לא אכפת לי לאחר, אני רוצה אותך עכשיו!" היא התחננה.
אז חזרנו ברכבת הביתה והזדיינו כל היום במיטה.
סוף.
