שומרת הזיכרון

יש את הסיפור הזה על הפיל.

הוא היה קשור לעמוד עץ תקוע באדמה ולא זז ממנו. הפיל הזה שיכול בקלות להרים עץ באוויר, לא זז מהעמוד הקטן הזה.

איך יכול להיות?

כשהיה גור, הוא ניסה, כמה פעמים, לא הצליח והתייאש, הוא למד שכשהוא קשור לעמוד הזה, הוא לא יכול ללכת לטייל.

אבל אם הוא היה מנסה שוב?

׳אני דעתנית, עקבית ונחושה׳ - אמרתי אז. אני חושבת שהייתי מוסיפה ׳נאמנה׳, היום.

כמו כלבה שאף פעם לא שוכחת את הדרך.

* יש תמונה שאני לא מצליחה להעלות כאן, רואים בה שני גברים חוצבים מנהרות בתוך הר. הם מנסים להגיע לאיזשהו אוצר. 

אחד מהם ממשיך לחצוב בנחישות, והשני מתייאש. אנחנו ׳הצופים מהצד׳ רואים שעוד מכה אחת של המכוש הוא היה מגיע. 

למטה יש כיתוב, never ever give up. 

לפעמים אנחנו כל כך קרובים, אבל לא יודעים את זה. אני מאלה שלעולם לא נכנעים. 

מאז הפגישה האחרונה שלנו, הם מגיעים. 

כל גבר שאי פעם דיברתי איתו, כל גבר שאי פעם הייתי ידידותית כלפיו, בלי קשר לסקס אפילו, יוצר קשר מחדש, ונוספים גם כאלה שלא הכרתי, כאילו היקום בוחן אותי. 

הם מריחים, מרחרחים...

׳תראי איזה היצע׳ - לוחשים, 

מבטיחים הבטחות שאף אחד מהם לא יממש. 

שקט וטוב לי. 

׳אני מאלף כלבים או מאלף כלבות?׳- שאלת. 

׳מה זה אילוף?׳- שאל הנסיך, 

׳זהו דבר שהזניחוהו יתר על המידה, פירושו לקשור קשרים׳. 

הנסיך והשועל מדברים. 

׳אם תבוא בכל שעה שתהיה, לא אדע לעולם מתי עלי להתכונן בליבי׳ . 

ואני חושבת על עד כמה אני תמיד מוכנה בליבי.

׳זהו כוחם של טקסים קבועים׳- אומר השועל.

ולי יש את היום בשבוע, והימים בשנה, המקומות והשעות שבהם אני רואה אותך.

את צעדיך אני מזהה מבין כל הצעדים, את קולך מכירה מבין כל הקולות. האנרגיה משתנה כשאתה נכנס לחדר.

הדברים החשובים ביותר ללב, הם אלה שלפעמים סמויים מן העין. מי כמוך יודע.

והזמן שאתה מקדיש לי, הוא זה שעושה אותך מיוחד כל כך, יקר כל כך. 

כשצעדתי הבוקר חשבתי איך זה לטייל בשבילים האלה בין הבריכה האקולוגית וכרי הדשא, על ארבע, כלבה על רצועה.

׳אני מסתכל על המתקנים האלה וחושב על כל מה שיכולנו לעשות איתם׳
׳אנחנו עדיין יכולים׳- אני עונה, ׳ועוד נעשה׳- אני חושבת.
היינו נהנים מ׳קטורת סמים׳ , וכנראה מוצאים עוד חיבורים, ואז הקערות היו מתהפכות, על הפילים.

יש לילות שבהם אני רוצה להתכדרר, לסגור את כל החורים שלי ולהשאיר רק תחת. חור עגול ורעב, בלי גוף, כזה שכל המטרה שלו להיות כלי עינוגים בשבילך, שמחכה. הלילה הוא אחד הלילות האלה.

* אנחנו מדברים, ולא ממוקדים לגמרי אחד בעיניים של השני, אבל פתאום אני מרימה עיניים, והמבט שלך פוגש בשלי. חורך אותי מבפנים. צולה אותי על אש קטנה. מבעבע אותי.

* מידי פעם אני חושבת ׳איזה סוג קשר׳ אני רוצה איתך, מאיתך, היום למשל, רציתי לומר לך שקניתי ׳נעלי זונות׳ אדומות, מהסוג שאתה ׳אוהב׳.

* ׳אז מה שלומך?׳ - שאלת, ומתוך מגוון הרגשות שלי בחרתי ב- ׳אני מאושרת׳. רק אחר כך תהיתי, אם אני מאושרת ככה בגללך.

* אתה מביא לחיי ברכות בגלוי ובסתר.

׳אני רוצה שלחיים שלי תהיה משמעות׳ - היא מושיטה לו את הסכין.
מכסה את השטיח בניילון.
׳את באמת רוצה לעשות את זה?׳
׳זו המתנה שלי לך, מאסטר׳ .
הוא לוגם עוד לגימה מהוויסקי, ומחבק אותה, מרים קצת את החולצה הלבנה,
׳תמיד תהיי משמעותית׳ - הוא לוחש לה, מחדיר לתוכה את הלהב.
החולצה הלבנה מתלכלכת מדם,
החיים נוזלים לאט מתוכה, כשהיא נשענת על המורה האהוב,
והמורה מחזיק אותה, שומע את דפיקות הלב שלה, הולכות ונחלשות, מוריד אותה בעדינות לניילון, מנגב את הדם מהסכין על החולצה שלו עצמו.

שוכבת מולך ערומה ברגליים פשוקות,קשורות, הידיים קשורות אי שם מעל הראש שלי, אתה שם ׳רעש לבן׳ של קליפים של מוסיקה, קליפים סקסיים, ומתיישב מול הרגליים הפשוקות שלי, לבוש מאוד.
מפשק את שפתי הכוס שלי, שפתיים חיצוניות ופנימיות, מפריד בינהן, מרחיק אותן ומהדק אותן באטבים לירכיים הפנימיות שלי, דוחף כרית מעל האגן שלי, להגביה אותי יותר מול העיניים שלך. עם פנס על הראש שלך וזכוכית מגדלת אתה בודק אותי מקרוב.
׳אפשר ללמוד הרבה על אישה דרך הכוס שלה, ואני רוצה להכיר אותך לעומק׳ .
׳אז מה אתה רואה עלי׳- אני שואלת, חצי צוחקת, עוד לא מבינה את רצינות העניין.
׳את הדוקה ואסופה מבחוץ, אלגנטית, לא מגלה מה יש בתוכך׳ , ׳מה יש בתוכי׳ - אני עדיין מחייכת.
׳מיד נגלה׳.
והאצבעות שלך מתחילות לצבוט את השפתיים החיצוניות, חזק, מותח ורואה כל זקיק שערה, ועם פינצטה אתה תופס כל שערה סוררת ורושם רישום קטן במחברת ליד.
בודק כל נקודת חן.
שפתיים פנימיות, אותו תהליך של צביטה ומשיכה.
ואתה מתחיל לעבור ממש על הפתח, כל קפל, ׳חפץ זר נכנס למערבולת הקיסרית׳ אתה מחייך ומחטא את הידיים שלך באלכוהול. אני נבוכה כל כך. מטפטפת בראש שלי, נוטפת, אבל הכוס שלי עוד לא פיענחה את ההודעה, ויבשה לגמרי.

מכניס אצבע אחת, ואני עולה באש, נושכת שפתיים, האלכוהול צורב את הרקמות העדינות.
אצבע שניה.
אצבע שלישית. ׳תצרחי, זונה, אני רוצה לשמוע׳. וסוטר לי סטירה מצלצלת. ועכשיו הסכרים נפתחים. דמעות, צרחות, והמון נוזלים שעוטפים את האצבעות שלך.
אצבע רביעית- כבר נכנסת בקלות, וחמישית מיד אחריה. אוספות טיפות מקירות הרחם שלי, מרחיבות את המעבר כדי שתוכל לראות עמוק ורחוק.
׳מה יש בתוכך? לוע מבעבע. בור בלי תחתית. מקור לעונג וכאב. את זונה ומזינה׳ .
אני כבר לא מחייכת.

אתן חושבות שאתן מכירות אותי כל כך טוב, כל מחשבה, רגש והבעת פנים. כשבעצם אתן יודעות כלום.
- אתן לא מכירות את החוש הומור שלי.
- אתן לא מכירות כמה סקסית אני באמת, כל מה שראיתן עד עכשיו היה רק חלקיק.
- אתן לא מכירות אותי באושר ובמעמקי עצב.
- אתן עקרות בית נואשות ואומללות, שעוטפות את החיים שלכן במין מעטפת זוהרת של קינק וסקס פרוע.
- אני מסתכלת עליכן, מפונקות, עצלניות, וכל כך משעממות.
הייתי אומרת שויתרתן על כל החלומות שלכן, אבל אני לא בטוחה אם אי פעם בכלל חלמתן. אם אתן בכלל יודעות לחלום.
אתן מוצאות עניין ברכילות לא מעניינת, כי זה מה שממלא את קדרות החיים שלכן.
אתן מאשימות את הגנטיקה המחורבנת שלכן בכל מה שקורה לכן ומתעצלות לעשות שינויים באורח חיים, לקבל עזרה שמושטת לכן באהבה.
מחפשות הרפתקאות בשלולית מי מדמנה.
אני מסתכלת עליכן והמומה מזה שפעם היינו חברות (נגיד ש...).