בהרצה

אלי, כפרה עליו, חיים שלי, כבר בלבל לי לא מעט פעמים את המוח בעבר.
דיבר איתי על בואי נצרף אישה, בואי נצרף גבר, את כלבה, אני עבד, בואי ניסע למועדון הזה בתל אביב, כן תמצצי לי שרמוטה.
עכשיו, אני מאוד אוהבת למצוץ לו, לדעתי אני גם מוצצת לא רע בכלל, אבל השרמוטות היחידות שאני מכירה, אלו האמא והאחיות שלו, שלא מפסיקות להסביר לי איך צריך להתנהג לאלי ואיך אני צריכה לגדל את הבן שלי.
אבל הוא התעקש, הוא המשיך להגיד שהכלבה, שאז עדיין לא ידעתי שהיא כלבה, חרמנית עלינו, שהוא קלט את המבטים שלה, שהוא מרגיש את הוויב.
לי, היה ברור שהיא בסהכ מאמה חביבה, כזו שפגשנו בתור למכולת, בגינה.

זו שהביאה לי סיר עם תבשילים, אחרי הלידה ואפילו שמרה לי על הפעוט, פעם אחת שממש נתקעתי.
מצד שני, זאת הייתה כולה טוני.
גם במצבי, מרגישה שמנה ולא סקסית, אחרי הלידה, היא לא באמת היוותה תחרות עבורי.
אם, נגיד, הוא הוא היה מעיז,  לדבר על סיגל, שלמדה שכברה מתחתי, הייתי מתה.
מתה, אבל קודם הורגת אותו.
זאתי, אפילו חבר אין לה, אבל החזה שלה זקוף, הבטן שטוחה והתחת, להבדיל מהתחת שלי, שלא חוזר למיימדיו הרצויים, עדין קטן ומצוק.
אלי ניסה לשכנע אותי לעשות את הצעד הראשון מולה.
אמר לי שזה חסר סיכון, עלאק אני ילדה.
הוא בטוח שהיא מתה להיות השפוטה שלנו.
לך, מטומטם, אם אתה כל כך בטוח, תעשה אתה את הצעד הראשון, אבל בתנאים שלי.
דיר באלק אתה מזיין אותה.
רק מציצה, אני מוכנה ואיך שקצה כיפת הזין שלך נכנסת לה לפה, אתה מסמס לי.
אם היא באמת כלבה, היא תהיה הכלבה של שנינו.
לקח לו זמן, לא אומרת, אבל אלי שלי לא פרייאר, בסוף הוא אזר אומץ