בהרצה

לא חייכתי. 'סבבה' אמרתי. 'תתפשטי'.
תוך כדי שהיא מתפשטת, חוץ מהחרמנות שגאתה בי, חשבתי שאולי היא צודקת, הכלבה הקטנה. שאולי היא הצליחה לעלות עלי.
זה לא שלא רציתי להשתמש בה. רציתי מאוד.
המילים שלה הרגישו לי כמו אישור לתת דרור לפנטזיות הכי אפלות שלי.
פשוט, מרומי גילי, אני יודע שהאדם יצור רגיש הוא, בעיקר באזור הכנפיים.
גם בכנפיים שלי, פגעו בעבר.
אני ממש מעדיף לוותר על זיון, ולא לפצוע כנפיים אקראיות.
היא התפשטה מהר ונעמדה מולי, כאילו לא מחפשת התפשטות חושנית, אלה להיות ערומה מולי.
נעמדתי גם כן. אחזתי בעורפה ונישקתי אותה. נשיקה ספק חושנית, ספק אגרסיבית. לשונות שמתערבבים, עורף שמוצמד ביד חזקה, שיניים שנושכות שפתיים.
הנשיקה הסתיימה במשיכה חזקה של ראשה לאחור מהשערות, חושפות בפני את צווארה המושלם.
הבדלי הגובה, לטובתי, איפשרו תנוחה מושלמת לסטירה מצלצלת שזיעזעה את פרצופה.
היא חייכה. גיחכתי חזרה בעודי בוחן את גופה.
פנים יפות, חזה בינוני, בטן קטנה, ערווה מגולחת למעט פס ישר של שערות, ברוחב של כשתי אצבעות, שצמח מעל הדגדגן והגיע עד תחילת הבטן. 
'על 4, שרמוטה.' יריתי. 'תחת אלי. אני רוצה לחמם לך אותו'.

המשך ימשיך...