מאז ומעולם

היא: אני אוהבת אותם גבוהים, אתה יודע. 

אני: כמה גבוה?

היא: 1.85 לפחות, רצוי יותר. 

אני: ומה הגובה שלך?

היא: 1.62.

כבר הבנתי שאתן אוהבות אותנו גבוהים. עד כאן הכל ברור וסביר, אבל כמה גבוה זה גבוה? האם יש דבר כזה, גבוה מידי?

אני שואל כי היום נתקלתי בבחור שהיה נראה לי כמו הטעם של רובכן, הוא היה גם חמוד וגם חסון, אבל הוא היה שני מטר. 

שני מטר - זה גבוה מידי?

אולי אתן יכולות להפסיק בבקשה להחליף ניקים כל הזמן?

זה מאד קשה לי לעקוב ככה. 

תודה!

אני מוצא כאן בבלוגים כל מיני טקסטים או תמונות שתמיד מצליחים להפתיע אותי מחדש.

למשל, כשמישהי מעלה תמונות שלה בכל מיני פוזות, עם או בלי בגדים, זה תמיד גורם לי לחשוב למה היא עושה את זה? האם זו רק תשומת הלב, הרצון לקבל מחמאות ותגובות אוהדות, או שאולי יש במעשה הזה משהו נוסף. כי מהצד שלנו, הגברים, זה נראה כמו מישהי שקצת זקוקה עכשיו לחיזוקים חיוביים, רוצה שכולם יגידו לה כמה שהיא נראית מצוין. בינינו, אלו הרי תמיד תמונות שהיא בחרה במיוחד, עם התאורה הנכונה ועם זוית הצילום המחמיאה, לפעמים גם עם קצת פוטושופ, או פילטר כלשהו.

או כשמישהי כותבת למישהו כמה היא אוהבת אותו וכמה היא שלו וכמה הלב שלה שייך רק לו לעולמים, וכעבור שבועיים כבר יש מישהו אחר, ששוב היא כותבת לו כמה הוא מיוחד וכמה הוא, דווקא הוא, האחד המיוחד לעולמי עולמים (או לשבועיים הקרובים, מה שיבוא קודם). או אלו שמבחינתן, השולט שלהן הוא סוג של תכשיט, כזה שעונדים ומסתכלים כמה הוא יפה ואיך הוא מתאים לגוון של עור הפנים.

אולי אני אולד-פאשן, אבל אני מחפש מישהי שלא תתלהב לשבועיים ואז תדעך, שלא תהיה זונת-צומי (ככה קוראים לזה?) או כזו שבעיניה אני סתם תכשיט יפה להתהדר בו. אני מחפש מישהי שמוכנה ויכולה לתת את כל כולה, שרוצה לעשות לי טוב, מישהי שנכנסת לעולם הזה מתוך התחושה הזו, שהיא רוצה להיות שלי, לרגלי.

בגללי, בגלל מי שאני, לא בשביל להשוויץ בי לחברות, או לעצמה.

את אוהבת את זה. אוהבת זו מילה קטנה מאד כדי לתאר את מה שאת. למעשה את נעשית רטובה רק מהמחשבה על זה. 

את נורא רוצה להיות כמו הילדות הקטנות האלו, שמרימות מידי פעם את החצאית כדי להסתכל בעיניים של הילדים מהכיתה, בזמן שהם מגניבים מבט. 

הבעיה היא שאת לא ילדה קטנה וזה נראה לך כמו משהו שילדות גדולות כבר לא יכולות לעשות. זו בעצם הבעיה עם ילדות גדולות, הן מודעות מידי לסביבה ולילדות גדולות אחרות. הן לא רוצות להראות מטופשות, אפילו לא בעיני עצמן. אז הכמיהה הזו נשארת חבויה. נשארת משהו שאפשר לחלום עליו בהקיץ, או לחשוב עליו ולדמיין את עצמך עושה את זה כאן ועכשיו, אבל רק לדמיין, לא לעשות שום דבר, חלילה.

את אוהבת להסתכל בעיניים של הבחור ששמת לך למטרה, לחשוב האם הוא מסוגל להבין מה רץ אצלך עכשיו בראש. עצם המחשבה על זה כבר גורמת לך להסמיק ואת ממש מקווה שהוא לא שם לב. 

אל דאגה, הוא לא יכול לשים לב. הוא הרי גבר וגברים הם כאלה שלא רואים בכלל מה שעומד להם ישר מול העיניים, נכון?

אז זהו, שאני דווקא רואה בדיוק את הילדה הקטנה הזו שבך, זו שמתה להראות לי את התחתונים שהיא לבשה היום במיוחד.

לפעמים אני ממש מצטער שאני לא אחד מהאנשים הרגילים האלה.

האנשים הרגילים עם העבודה הרגילה, עם ההרגלים הרגילים, עם האישה הרגילה, הילדים המעצבנים הרגילים, החברים הרגילים, הכדורגל הרגיל, השאיפות הבינוניות, החיים היבשים, המשכנתא, המזדה, השקט הזה בראש. 

אני רואה אותם בכל מקום. מצד אחד הם נראים לי מתים-מהלכים כאלה. מהצד השני, להם אין מנוע כזה שבוער בהם מבפנים, אין להם מפלצת שצריך להאכיל.

יש כאן כמה שהכיף הכי גדול שלהן זה למצוא איזה גבר ולנסות עליו את מגוון הקסמים הנשיים שלהן ולראות מה ייצא.

אין להן רצון אמיתי לקשר, וגם אם יש רצון, הרי שהן מכורות למשחק עד כדי כך שכבר אין להן יכולת להיגמל ממשחקים.

אם גבר יתנהג אליהן ככה אז הוא בן זונה של ממש, אחד שמשחק בנשים. אבל להן מותר, כי "מגיע לי".

אז רק שתדעו שאתן כל כך שקופות, שזה לא סתם שהגברים היחידים שאת מוצאות הם כאלה לוזרים. זה בגלל שכל מי שיש לו קצת שכל וטיפה של ניסיון חיים בורח מכן כמו שבורחים מצרעת.

ותעשו לי טובה, אל תתחילו לכתוב לי תגובות על מיזוגניה. לא כל הנשים כמוכן, חלקן מוצלחות ונהדרות ויפות גם מבפנים.