אז עמדתי מול הארון והבנתי שכל האביזרים שלי בבית של ההורים. צמידי הפלסטיק, העגילים הענקיים הזרחניים, הטוניקות והטייץ. השארתי מאחור את שנות השמונים ואת הקסטות שליוו את חיי.
אז גזרתי חולצה, שמתי חגורה עם אבזם מוגזם, גרבי רשת (שהלכו ונקרעו ונקרעו ונקרעו במהלך הערב) ולא הצלחתי להזכר עם איזה נעליים, לעזאזל, הייתי יוצאת לחגיגות היומולדת ב"פסק זמן 87". ואז באה ההארה: נעלי ספורט! וחותלות! Fame, Here I Come!
רק היתה חסרה לי קשת לשיער כדי לעשות "גל" כזה מקדימה. עמדתי מול הראי ופתאום הרגשתי בכיתה ז'.
נו, והיה נחמד לפגוש את כל הכוסיות חדות-הלשון, שחשפו מינ?י חצאיות טריקו וג'ינס, שרשראות חרוזים מגוחכות, סרטי שיער וחיוכים - המביך הוא שפעם, לפחות, התלבשנו ככה ברצינות...
לא היה צפוף, היה מלא מזגן...
ואהובי כזה סקסי כשהוא רוקד. מעכשיו אתה בא איתי לרקוד תמיד. תמיד!
מתי עוד?
לפני 17 שנים. 18 באוגוסט 2007 בשעה 10:14
