אתנחתא

לפני מספר ימים הבטחתי הבטחה וטרם קיימתי, אז הנה.
במפגשינו האחרון הפטרתי באוזני קייסי שחלמתי עליה חלום כחול. מכיוון שמה שנשאר ממנו הוא בעיקר תמונה אחת ברורה, ופחות עלילה - ומכיוון שקייסי ביקשה שאכתוב בבלוג ואספר לכולם שזו היא (ואם את רואה בזה עכשיו אאוטינג - טו לייט, בייבי) - ומכיוון שנורא בא לי על 300 ומשהו צפיות בבלוג וכמספר הזה תגובות - הנה הוא לפניכם. ההיית או חלמתי חלום?

אנחנו (הקייסרית ואני) נוסעות ברכבת ישראל, יושבות בצד ימין של הרכבת, זו מול זו, אני עם פניי לכיוון הנסיעה (חיפה? אולי לבנון?). קייסי יושבת מולי, ערומה.
המראה מרהיב.
אפילו מחרמן.
כי השדיים שלה, מוצקים כאלה, עם פטמות יפות, מתנודדים קצת עם תנודות הרכבת על הפסים; וכי עורה מסתמרר, בכל זאת די קר כבר. אני יושבת מולה ומתבוננת בה ביסודיות, עד כדי שאני יכולה להרגיש את צריבת הריפוד המחוספס על ישבנה החשוף.
היא מסתכלת בי במבט הממזרי שלה ומחייכת כאילו היא עדיין דומית, ואני מחייכת כי אני יודעת את האמת.

הנופים מתחלפים במהירות מבעד לחלון הרכבת הנוסעת, ובינתיים אנחנו די לבד בקרון.
אני לא זוכרת איך זה קרה שהיא התפשטה, בטח התגריתי בה או משהו,בחלומות שלי קייסי היא אחת שצריכה להוכיח.

אני תוהה אם היא לחוצה מהמחשבה שהרכבת תעצר בתחנה ויעלו עליה המון חיילים. הרכבת באמת עוצרת בתחנה, אבל המבטים שלנו, נעולות זו בעיניה של זו, יוצרים איזו בועה שמגוננת עלינו ומונעת מאחרים להגיע, לראות או לגעת. אנחנו נותרות לבד בקרון, והיא יושבת מולי, עירומה. המראה מטרף.
אני מהססת מה מותר לי ומה אסור. האם אני יכולה לטעום את פטמותיה? האם אני יכולה להחליק בידי על צווארה? האם היא בכלל נמצאת שם כדי שאוכל לגעת, או שהיא "לראותה בלבד"?

קיימת אפשרות שבסופו של דבר מבטה הממזרי הוא זה שינצח, שהיא תזכה בהתערבות או תוכיח את עמדתה, למרות עורה החשוף המתברווז ושדיה הרכים, שנחים על חזה ומקרינים חום פתייני.

וקיימת האפשרות שבסופו של דבר בעלתי אותה אני, או שלפחות הולכתי אותה מקולרת מהרכבת אל תחנת-בניימינה, או שהלכתי משם והפקרתי אותה למבטיהם של חיילי גבעתי.

מה שנשאר לי היתה רק תמונה.