אתנחתא

"אני הקוסמת והמכשפת. כשאפקח את עיניי, העולם יראה לפני בדיוק כפי שבראתי אותו".

זה מה שאמרתי לעצמי בכל פעם שעצמתי עיניים במהלך סוף השבוע הזה. המשפט הזה הוא עיבוד חופשי של משהו שקראתי בתיכון בספר "גשר מעל מעבר" של ריצ'ארד באך ("עיבוד חופשי" כיון שאני לא זוכרת בדיוק לצטט את המקור).

בסוף השבוע הזה עצמתי עיניים הרבה. וגם פקחתי אותן, מול אנשים אחרים ומול עצמי.

שלושה ימים של סמינר אייקידו במצוקי-דרגות, כשעל שמחת הסמינר מעיבה רק העובדה שהוא למעשה מתנהל מעבר לתחומי הקו הירוק, מה שהסנסאי המבורך שלנו לא היה מודע אליו עד שכבר היה מאוחר מדי. ובכל אופן, שלושה ימים מדבריים, היום הראשון סחוף-גשם והיומיים הבאים שטופי שמש חורפית קרה, ובכל אופן קר, קור שחודר לעצמות, וצריך להתגלגל, ליפול ולקום ממש הרבה כדי להפיג אותו, והעצירה הכי קטנה מקפיאה שוב את המפרקים שרק התחילו להתגמש.

זו היתה הזמנה לחקירה. לא עוד טכניקות, לא עוד שכלול של דברים מוכרים או אימון וחזרה על הטכניקות המורכבות יותר. הזמנה לחקירה: להכיר את הגוף שלי, לראות כיצד אני מתמודדת מול האחר, מול התקיעות של הטכניקה, מול חוסר-אונים. אני אוהבת הזמנות להכיר את הגוף שלי. רק בשנים האחרונות אני ממש מודה עליו, משתמשת בו יותר ומתענגת עליו. הרבה מזה בזכות האייקידו.

תרגלנו, והיה קשה. לפעמים אפילו קשה מאוד. תרגילים פשוטים, רכים: להחזיק לה את היד, ולהניע אותה, כך שהתנועה תגיע עד למרפק. ועכשיו עד לכתף. ועכשיו אל הצוואר, ואל היד השניה. זה קל לעשות את זה, קל לקבל את זה, קשה לעשות את זה, קשה לקבל את זה. אני כועסת על עצמי: למה זה קשה לי?! אני נוזפת בעצמי: תפסיקי להחזיק כל-כך! אני בעיניים עצומות, מישהי אוחזת את היד שלי, מניעה אותי, וקולו של הסנסאי אומר: "אני מזכיר לכם: בלי לשפוט. כללו בתרגול שלכם גם את האחר. קבלו את מה ששונה מהמוכר." בלי לשפוט, אני חוזרת בלב, ונוזפת בעצמי: את רואה? בלי לשפוט! למה את שופטת?! וחוזר חלילה. קשה.

בלילה אני מתפנקת בטיפול-מגע מארבע ידיים מיומנות, על המזרונים מכוסי אבק-מדבר של הדוג'ו העגול, באוהל הקפוא. אני מתפרקדת מול מדורה, שסיר הסיידר מתחמם בה. בצחוק של רגע מתיישבת על ברכיים של ע', שדווקא נהנה מכך שאני מכסה אותו מפני הקור, ופתאום מוצאת עצמי שרועה על ארבע אנשים, שמשתמשים בי כשמיכה אנושית. שותפתי לחדר מחזיקה את כפות-רגלי, הסנסאי משעין ידיו על בטני, גבי על ברכיו של ע' וראשי מונח בחיקה של י', ממנה השתדלתי להתחמק כל היום.
י' היא חברה טובה מאוד של הפסיכולוגית ר', הלוא היא הפסיכולוגית שלי. גם י' מתרגלת אייקידו. מסובך? לפעמים. "יחסי הטיפול בין המטפלים בעיר הזו הם ממש אינססטואליים", אמר לי פסיכולוג אחר, ציניקן וכעור-נפש, אבל לפעמים זה כמעט נכון. התובנות של י', שמתרגלת אייקידו, אותן היא חולקת לעיתים עם הפסיכולוגית ר', עוזרות לה לפעמים להבין את התובנות שלי שמגיעות משם. אבל היא כנראה לא יודעת שמדובר בי, בעוד שאני יודעת שמדובר בה. ואת אימוני הבוקר, הצהריים והערב אני מעבירה בנסיונות להתחמק ממנה, אבל בלילה מול המדורה ראשי מונח בחיקה והיא מתרפקת על הסוודר שלי ואומרת ש"תכלת זה הכי חם".

"אני הקוסמת והמכשפת. כשאפקח את עיניי, העולם יראה לפני בדיוק כפי שבראתי אותו". בכל פעם שיוצא לי לעצום עיניים אני אומרת את המשפט הזה לעצמי רגע לפני שאני פוקחת אותן שוב, והעולם נמצא מולי, בדיוק כפי שבראתי אותו, אבל יפה יותר ממה שיכולתי לנחש.

אימון אחד קשה, אחר משעמם - כי אני לא מבינה את ההוראות הפשוטות והדיבורים מעייפים אותי, אני מעדיפה שיטיחו אותי למזרון בכמה חבטות עד שאתעורר ואתחיל לחוש מבחוץ פנימה. אני יושבת רגע בצד ומתבוננת במתרגלים. כשסנסאי נגיש אלי אני לא יכולה (או רוצה) לסרב, והוא מטיח אותי למזרון בכמה חבטות עד שאני מתעוררת ומתחילה לחוש מבחוץ פנימה. רגעים כאלה, כשרואים אותי ונותנים לי בדיוק את מה שאני צריכה, מרגשים אותי, וגם הפעם אני מתרגשת ומלאת הודיה עיני מתמלאות בדמעות, שאני מנסה להסתיר, ומאותו הרגע עד סוף הסמינר אני על סף דמעות, וכל מילה שנאמרת נכנסת לתוכי בלי שום בקרה או עיבוד.

הסמינר נגמר רגע לפני שאני מרגישה שלא אוכל לספוג עוד, והתשישות המנטלית עולה פי כמה על זו של הגוף, שישב צפוד מול המדורה בלילה ונוקשה אימון אחר אימון.

אני נוקשה; אני נהדרת; אני מקשיבה לאישה אחרת, שאומרת בלי להתבייש שהיא בחרה באייקידו כדרך רוחנית; אני מצליחה; אני נכשלת, ושוב נכשלת; אני לא מבנה הוראות. אני הקוסמת והמכשפת. כשאפקח את עיניי, העולם יראה לפני בדיוק כפי שבראתי אותו.