אתנחתא

זה הלילה האחרון שלי בדירה הזו.
זה הלילה האחרון שלי שאני גרה לבד, ישנה לבד, חיה לבד.
ממחר זה שלושתינו - אני, אהובי, והחתול. השמנמן הזה יהיו לו עכשיו חיים הרבה יותר טובים, כי יותר הוא לא יישן לבד. ותמיד יהיה מי שינשנש אותו ויכרבל אותו. היום שמתי לו את הקולר שלו, עם השם שלי ומס' הטלפון, למקרה ש... נכון שזה לא יקרה? למקרה שיברח איכשהו מהארגז בדרך לדירה החדשה. של שנינו.

זה דרמטי לי.

בחודש האחרון היינו כל כך עסוקים בחיפושים, חוזים, הצעות-מחיר, החלטות. כמעט לא דיברנו על מה הולך להיות ואיך זה יהיה. כל אחד עסוק בפרידה הפנימית שלו מהחיים הקודמים, מהבית שכבר התרגלתי אליו, מהחופש לנהל את הדברים בדיוק כמו שאני רוצה ולא אחרת.

זה דרמטי לי.

לפעמים אני מחוללת לעצמי דרמות נפשיות רק כי אני "יודעת שכך אמורים להרגיש בהזדמנות הספציפית הזו". למשל, כשהשתחררתי מהצבא מייד ארגנתי לעצמי משבר אקזיסטנציאליסטי מדומה שכותרתו הייתה - "עכשיו שאני יכולה באמת לעשות את מה שאני רוצה, האם אני באמת עושה את זה? והאם אעשה את זה תמיד?"
אבל עכשיו זה לא ככה. באמת קשה לי לעזוב את הדירה הזו, באמת קשה לי לוותר על הלבד שלי, ואני מאוד נרגשת מהשלב החדש של מערכת היחסים שלנו, אבל גם חוששת ממנו (חששות טבעיים! אומרת הפסיכולוגית ר', והחברה מ', והחבר נ'. מה את מצפה! ברור שזה מפחיד, כל דבר חדש מפחיד, וכו' וכו' וכו').

זה לא היה כל כך מזמן שבחרתי את הדירה הזו (עד כמה שאפשר "לבחור" דירה בתל אביב, ולא פשוט להיקלע לזו שמתאימה לתקציב הדל והיא לא ממש חירבה). זה לא היה כל כך מזמן שקרצפתי פה פאנלים, רבתי עם אבא איפה לשים את המדפים, וצבעתי חדר שלם בורוד-אפרסק. ובמשך כל החודש הראשון בדירה לא שמתי שום דבר במקום ולא ניקיתי כלום, ובסופו של דבר הדירה הפכה לדיר ואז התחלתי לנקות אותה (משהו שלא באמת התמדתי בו. אבל הי! אני גרה לבד! יותר אני לא עושה דין וחשבון!).
בקיצור, אני זוכרת. זוכרת טוב, וקשה לי להפרד.

מחר, אחרי שהכל יועבר למקום החדש, ואגמור להתעצבן על ההורים שלי שיבואו לעזור והוא ואני נתאפס קצת על עצמינו, אני אחזור לפה. אני אחזור לפה לנקות, מן הברשה אחרונה של פרידה, ואגיד תודה לכל החדרים. והוונילית מ' הבטיחה להיות איתי, שנאמר שלום יחד לתקופה שהיתה והיא תעזור י לקבל את התקופה שעומדת להתחיל.

אני רוצה בזה. אני יודעת שזה הדבר הנכון בשבילי, בשבילינו. זה משמח אותי.
אבל אני גם פוחדת, עצובה קצת, מתוחה.

אני צריכה לישון הלילה, אבל כבר מאוחר ועוד יש לי כמה קרטונים לסגור. ועוד לא התקלחתי.
כל דבר שאני עושה עכשיו אני עושה "בפעם האחרונה". זה דרמטי.
בשלב מסוים אצטרך לנתק את האינטרנט, ולסגור את המחשב, ולשים אותו בתיק, והמחשבה הזו מפחידה אותי, כאילו בלי הזמזום-המנטלי של הרשתות לא אוכל לישון.

והפיגוע שהיה בירושלים לא עוזר ללב שלי לדפוק לאט יותר, ולא עוזר לי לא להיזכר.