סיפור שהמתין להיכתב. איך ראיתי אותך, איך הייתי איתך, איך חיבקת אותי כמו שאף פעם לא חיבקו אותי, ביאוש ובתשוקה ובלי חום. איך כבשנו יחד עשרות בתי-שימוש ואסלות, בדם, ביזע ובדמעות. את סיפור שהמתין על צווארי, פוצע. אף פעם לא היו לי רעיונות טובים. לך יש. את נסעת לחוץ לארץ, ליצור, אבל בעיני היית מושלמת מכדי ליצור, אמרתי שאין לך מה לתת לאומנות שלך. איך נעלבת ממני והתווכחת וצדקת, באמת היה לך סיפור חיים קשה, עמלת קשה כדי ליצור אותו, אבל אין זו האומנות שלך. את סיפור חיים אלטרנטיבי.
יהיה משעמם לקרוא אותי, אמרת לי, אז תעבדי עד שתהיי מעניינת אמרתי ולקחת אותי ברצינות. מאז לא ראיתי אותך יותר. בלילה זחלת מתחת לשמיכות שלי ולא נתת לי לראות אותך, שרוטה ופרועה ונוהמת, עוד בית-שימוש אחד, עוד אסלה, עוד זוג נעליים שבוססו בדרכים ולא תנעלי שוב. השארת אצלי את כל הנעלים, הן כיסו את הרצפה וקופסאות נערמו על הכיסאות ולא הרשית לי להסתכל עליך יותר. נגמר, אמרת, את תסתכלי רק במה שמעניין אותך, וכיסית לי את העיניים. בוקר אחד כיסית בשיער את הפנים ואני יצאתי מהחדר ונעלתי אותך בפנים. חזרתי רק כשהיה בוקר שוב, וכבר לא היית. חיה פצועה חיכתה לי מתחת למיטה, עיניה השחורות מכוכבות באושר ובדם.
לא רציתי לסיים את הסיפור בחלוקים לבנים ובאזיקים וברחתי וכוכבייך רדפו אחרי עד הרחוב. אאאאאהההההה צרחת וצרחתי והרחוב נסע מתחת לרגלי, עצים התנפלו עלי וחבטו בי, איך יכולתי, הייתי יכולה, המדרכות האפורות נמשכו מתחת לרגלי ופני נצנצו בעולם של זריחה ושקיעה ועיני היו שייכות לך, עדיין הן שלך, אם תנקרי את עינייך תהיינה לך שלי. קינאתי קנאה שגרסה אותי לשבבים, בעצמי לא מבינה למה, אקדחים רצו במוחי ומסורים על פנייך, נשיכות.
חזרתי. איך חיבקת אותי, איך נשקת לי, איך הבטחת לי אלף הבטחות, סידרת הכל, שמיכותיי ישרות מתוחות על המיטה, איך בכית. גרפנו את כל מה ששלך לתוך שקיות זבל גדולות והשלכנו אותן לפח האשפה. בבוקר רטטת בחלון כשמשאית-הזבל בלעה את השקים יחד עם קליפות ונוצות וניירות, ותחבת עצמך באסלה בלעדי, איך יכולת, היית יכולה כבר אז. שערותייך התנודדו על פנייך וכוכבייך הפריחו אדומים בלחייך, תגידי לי מה לעשות, ביקשת, תגידי, ולא היה לי רעיון. שוטטנו ברחובות ובסחי מחזיקות ידיים, מצטערות, מחפשות בשבילך חוויות, אולי ילדות אחרת. את מושלמת, אמרתי ולא האמנת לי, מה שמושלם סופו שיעלם. לפתת אותי, שמים זבו דם משריטות ציפורנייך, אין לי מה לתת, צעקת, אין לי פגם בנפש, צרי אותי. היית חימר בידיי.
לחדש, זה הרעיון, אם לא נושא חדש אז צורה חדשה ואם לא צורה חדשה אז מדיום חדש ואם לא מדיום חדש אז תוכן חדש ואם לא תוכן חדש אז סיפור חדש ואם לא סיפור חדש אז לא צריך בכלל, סימן שאין לך מה להגיד. צווחותיך גוועו פנימה. לא נכון, זה משהו אחר, לא רק מתוך מגרעת. רק מתוך פגם, התעקשתי, מתוך עניין ובהתמדה. ההתבוננות אינה מספקת, רק מתוך הכאב, והטחתי ראשך באסלה. נאבקת, שרטת, צבטת, ימי בתי-השימוש המאושרים שלנו הלכו ותכפו, שערותינו ידעו את החרסינה ועדיין פנייך כרוכות בזיכרוני בלבד. אבל אין כאב כשטוב, התחננת על נפשך ואני לימדתי אותך מתי כואב וטוב, מתי טוב כשכואב ואת לא הצטיינת וכוכבייך דעכו. נואש, אמרתי, הקירות כבר זועקים במקומך. אל תתעקשי על הרע, את כולך טוב, אם אינך לומדת המתיני בפשטות לידיעה. פגע רע, תכננת, אבל פרח עלה מגנך ועטף את קוצייך הקטנים, ואני בעיניי חרבות.
גופי מחורץ בסימנים מאדימים, ציפורנייך מגואלות בדם, עינינו שטופות ואת מרוטה, מדובללת, נבעטת בכוחות עצמך אל מדרגות מלוכלכות, כך יאה לי, נוגשת ונחבטת ואינך חשה כל כאב. חבלים רודפים אותי, מפתחות בלי מנעולים, תיילים חלודים, ואת הולכת ובוכה, עדיין מסרבת להאמין במה שאת כבר מאמינה. הולכת כושלת, מזוודה בלי תקוות, בלי בכי נואש, בלי אמון וספקות. כשהמטוס ייקח אותו אלייך את תירקי על חלונו, אין לך דמעות, אין לך שלום בשבילי אבל עיניי איתך. כשתאכלי תחשבי עלי, בבית-השימוש תחשבי עלי, עם כל טבילת-מכחול תחשבי עלי, אני אהיה בך עם כל היסוס וחרדה, קנאתי תירדף אליך ממרחקי מילין, אלוהי הסבל שמעל תערוכותייך.
לפני 18 שנים. 4 באפריל 2006 בשעה 15:09
