שם זמני

-ממליץ ללחוץ על התגית עדן וקרוא את הרקע להיכרותינו, ואיך הכל התחיל-

עדן נשארה אצלי שבוע, אחרי שהחבר שלה נפרד ממנה.

לא מתוך שברון לב, אלא מתוך תאווה ששרפה את הקירות.

אני הצעתי. היא לא שאלה למה. היא רק הופיעה, בלי תחתונים, עם חיוך בפה ויד על הדלת.

"אתה לא רוצה אותי פה", לחשה, מתקרבת, נושכת את שפתה שלה.

"אתה רוצה את הפה שלי. פתוח. עסוק. עליך".

ואני?

לא נשמתי. רק פתחתי לה.

ומאותו רגע, לא הצלחתי לסגור.

שבעה ימים של כאוס מוחלט.

כל הגבולות נמחקו.

הזמן איבד משמעות.

והגוף שלי?

הפך לארכיון של סימנים.

עדן לא הייתה רק פראית.

היא הייתה סכנה עם שפתיים.

מכונת זיכרון.

והיא ידעה.

ידעה בדיוק איך לנעוץ שיניים, כדי שלא אוכל לשכוח.

זה התחיל באותו ערב.

היא ישבה אצלי על הספה, רגליים פשוקות, ג'ינס קצר בלי תחתונים והכוס מציץ, כאילו רוצה שלא יפספסו אותו.

"למה הוא עזב אותך?", שאלתי.

היא חייכה. "כי הוא נכנס כשאני רוכבת על הטכנאי של התמי 4, על השיש. הזין שלו עבה, עמוק. אני רטובה, על סף גמירה רביעית. והוא? עמד, בהה. אז הסתובבתי אליו ודפקתי את עצמי חזק יותר. גמרתי כשהוא גמר בתוכי והסתכלתי לו בעיניים. לא עצרתי. לא רציתי אותו יותר".

היא ליקקה את השפתיים, התקרבה אליי ולחשה:

"הכוס שלי היה פתוח. אבל אתה, אתה בכלל לא מסתכל לשם. אתה מדמיין את הפה שלי".

ואני?

לא עניתי. הזין שלי כבר עשה את זה במקומי. הפה שלי התייבש. לא הגבתי. לא יכולתי. הייתי משותק, אבל גם מגורה בצורה בלתי נתפסת. הצעתי לה להישאר אצלי לשבוע, בידיעה ברורה שאני מבקש ממנה להתעלל בי. רציתי את השיניים שלה נעוצות בי, רציתי את הפה שלה בכל פינה בגוף שלי. רציתי אותה כמו סם.

בלילה הראשון היא נרדמה על הספה עירומה, החולצה שלי בקושי מכסה את החזה שלה, והכוס החשוף והחלק שלה מבצבץ מתחת לשולי הבד באופן כל כך פרובוקטיבי, שזה הרגיש כמו הזמנה אילמת. עמדתי שם דקות ארוכות, בוהה בשפתיים הוורודות שלה שנחשפו ללא בושה. כיסיתי אותה ביד רועדת וניסיתי לישון בחדר. באמצע הלילה התעוררתי מנשיכה. קטנה, חדה, בדיוק בגב התחתון. הגוף הערום שלה נדחק אליי מאחור, חזה לוהט אל גבי. "אתה לא באמת חושב שתישן לבד כשאני פה, נכון?", לחשה לי באוזן, נושכת אותה תוך כדי, והשיניים שלה היו כמו חותם לוהט על הנשמה שלי. היא לא עצרה בנשיכה, הרגשתי את שיניה מגרדות את העור שלי בתנועות ארוכות ומעוררות, סקרייפינג של חשמל לאורך עמוד השדרה.

מכאן הכול הפך לסיוט מתוק של התמכרות. תחתוני חוטיני לבנים היו זרוקים על הספה, בד הלייקרה שלהם מתוח בצורה סקסית ומזמינה בין כריות המושב, כאילו הגוף שלה עדיין נוכח שם. מדבקת פטמה פרחונית הייתה דבוקה לשיש במטבח ליד מכונת הקפה, פריט זר, אינטימי ומחרמן בטירוף שהזכיר לי איפה היא הייתה רק לפני רגע. שערות ג'ינג'יות היו בכל פינה. היא התהלכה עירומה ללא בושה, הכוס החלק שלה נוצץ בין ירכיים מפושקות כאילו היא רוצה שאסתכל כל הזמן. לפעמים הייתי נכנס הביתה ורואה אותה שוכבת על הבטן, התחת העירום שלה זקור לעברי, עגול, לבן, חושני בטירוף, קוראת לי בלי מילים לנעוץ בו שיניים בעצמי. כשהייתי נענה לה, היא הייתה נאנקת ודוחפת את הישבן שלה חזק יותר כנגד פי, נהנית מהלחץ המסיבי של הלסתות שלי על הבשר העמוק והרך שלה.

יום אחד תפסתי אותה במקלחת. הדלת פתוחה לרווחה. אדים ממלאים את החדר. רגל אחת מורמת על הכיור. היא גילחה את הכוס שלה באיטיות חושנית, מעבירה את הלהב על העור הלח, יודעת שאני מסתכל. "רציתי שתראה בדיוק איך אני מכינה לך את עצמי", אמרה במבט מתריס. היא הורידה את המכשיר והושיטה לי יד רטובה, מושכת אותי פנימה אל תוך האדים. היא לקחה את אצבעותיי אחת אחת והחלה לנגוס בהן באיטיות, מעבירה את שיניה על הפרקים, מוצצת ונושכת את הקצוות עד שהרגשתי את הדופק הולם בקצות האצבעות שלי בתוך פיה החם.

באותו לילה היא רכבה עליי עד שאיבדתי שליטה. היא נעה עליי כמו חיה מורעבת, כל תנועה עמוקה יותר, בוטחת יותר. הייתי כבר על הקצה כששמעתי את הגניחה שלה משתנה, ארוכה, גבוהה, מתעכבת. ידעתי מה עומד להגיע. תמיד כשהיא הייתה קרובה לגמור, הייתי מרגיש את זה, הכיווץ בגוף שלה, הלשון נעלמת, הנשימה נעצרת, ואז זה בא, הנשיכה. חזקה. כואבת. עוצמתית. בכל פעם במקום אחר. הפעם זו הייתה הכתף שלי. נשיכה עמוקה, פראית, נעוצה, שלא השתחררה גם כשגמרה. היא רעדה מעליי, התפרקה בצרחה לתוך הפה שלי, נמסה עליי, והשיניים שלה עדיין היו תקועות לי בשריר, כאילו סירבה לשחרר. למדתי לזהות את הדפוס, הגוף שלה גומר, והפה שלה ננעל. פלג הגוף העליון שלי היה מלא סימנים. כל נשיכה, כל שריטה, כל עקבה, תיעוד מוחשי של הזיונים שלנו. של השיאים. של הרגעים שבהם היא בחרה להשאיר אותי איתה, גם כשהיא בתוכי, גם כשהיא שותקת.

למדתי במהירות את פרוטוקול הנשיכות שלה. עדן נשכה אותי בכל הגוף, מסמנת אותי כשטח שלה. נשיכות קלות בעורף ובצד הצוואר הן תחילת המשחק, רעב ראשוני. נשיכות באוזן הן סימון טריטוריה מובהק עם לחישות שהרעידו אותי. נשיכות חזקות בכתפיים ובעצמות הבריח הן דרישה פראית לתשומת לב. היא הייתה עוברת לזרועות שלי, נועצת שיניים בכף היד הפנימית, במקום שבו העור דק ורגיש, או מחפשת את השרירים העבים בירכיי כדי להפעיל לחץ לסתות עצום מבלי לפצוע.

לפעמים הייתה מתוקה כמעט ילדותית. מצחקקת, נשענת עליי, שמה ראש על החזה שלי כאילו היא רק צריכה חיבוק. דווקא אז, כשהכול היה רך מדי, היא לא נשכה. בכוונה. היא ידעה שאני מחכה לזה. שהגוף שלי כבר מבקש את הכאב. הייתי מרים יד, מלטף לה את השפתיים באצבעות, משחק איתן, והיא הייתה עוצמת עיניים ומזהירה בשקט, כמעט בחיוך:

"אתה יודע איך האצבעות שלך נכנסות לפה שלי. אבל אתה לא יודע איך הן יוצאות".

וברגע שהאצבע הראשונה נכנסה, הפה שלה השתנה. הלשון עטפה, השפתיים נסגרו, והשיניים לא ננעלו עדיין, רק נגעו, סקרו, סימנו גבול. היא הובילה אותי בלי ידיים, גרמה לי להכניס עוד אצבע, ואז עוד אחת, כל אחת עמוק יותר, רטובה יותר, חמה יותר. הפה שלה מצץ, ליטף, ואז נשיכה קטנה, מדויקת, על הפרק, רק כדי להזכיר לי מי מחזיקה. פעם אחת זה הספיק. היא לא נגעה בי בכלל, רק בפה. גמרתי במכנסיים, שקט, מושפל ומאושר, והיא רק חייכה, מתוקה וחצופה.

ואז, בלי אזהרה, השיניים. קטנות. מדויקות. נשיכה שמדליקה אותי מבפנים כמו מתג. היא אהבה להפתיע. הייתי עומד במטבח, מוזג מים, והיא הייתה מגיחה מאחור, שקטה, עורבת. נשימה חמה על העורף. שנייה של שקט. ואז נשיכה. לא חזקה. לא חלשה. בדיוק במידה שעוצרת נשימה. היד שלה הייתה מיד מחליקה קדימה, אוחזת בי דרך המכנסיים, מחזיקה אותי כאילו היא בודקת מה היא עשתה לי.

"רואה?", הייתה לוחשת. "עוד לפני שנגעתי באמת".

היו רגעים של משחק איטי. היא הייתה יושבת מולי על הספה, מביטה בי בעיניים הירוקות שלה, מוציאה לשון קטנה, כמעט תמימה, ואז נושכת אותה לעצמה, כאילו מזכירה לי מה עוד רגע יקרה לי. כשהתקרבתי, היא הייתה מנשקת. רק מנשקת. שפתיים רכות. נשימה משותפת. ואז, כשהייתי נרגע, באה הנשיכה. פתאומית. על השפה שלי. על הסנטר. על הכתף. כאילו היא לא נותנת לי לשכוח לרגע מי שולטת בקצב.

יום אחר, לפני פגישה חשובה בזום עם חו"ל, היא עצרה אותי במסדרון. הצמידה אותי לקיר והתחילה לפזר נשיכות קטנות לאורך הצוואר והכתפיים שלי. החולצה שלי התמלאה בכתמי רוק ובריח שלה. הרגשתי את הזין שלי מתקשה, פרה קאם נוזל ומכתים את המכנסיים שלי. תוך כדי שיחת הזום, כשהמצלמה קולטת רק את החזה שלי, היא התגנבה מאחור, ליטפה לי את הגב, עשתה לי מסאג' איטי וחושני, ואז התחילה לנשוך. כשכמעט נפלטה לי גניחה מול המנהלים על המסך, היא הצמידה את פיה בנשיכה פתאומית אל עורפי, משתקת את הקול שלי בכאב ומכריחה אותי לשמור על דממה מוחלטת בזמן שגופי רועד מתחת לשולחן. גמרתי במכנסיים בשקט מוחלט, איכשהו מסתיר את הגניחה, מתאמץ לא להסגיר את עצמי מול המשתתפים בשיחה.

ערב אחר היא ארבה לי בחושך המסדרון. הבית היה דומם כשהרגשתי פתאום את פיה נסגר בכוח על הגב התחתון שלי. קפצתי בבהלה ובתשוקה, הלב הולם בגרון, והיא אחזה בי בכוח פראי מאחור. היד שלה חדרה למכנסיים שלי, תופסת את הזין שלי בחוזקה, מצחקקת בשובבות ואומרת: "אתה מכור לפה שלי". הרגשתי את השליטה שלה עוברת דרך כף היד ודרך סימני השיניים הבוערים בגבי. בלילה אחר, באמצע שינה, הרגשתי אותה זוחלת אליי כמו חתולה. לא דיברה. רק פה. השיניים שלה מצאו את הגב שלי, סימנו אותי בשורה של נשיכות קטנות, מתקדמות לאט. כל אחת קצת יותר חזקה. הגוף שלי התעורר בבת אחת. היד שלה ירדה והחזיקה אותי, חזק, בטוח. לא כדי לגרות, אלא כדי להזכיר לי שאני שלה באותו רגע.

היא אהבה גם רוך. זה היה החלק הכי מסוכן. אחרי נשיכה חזקה, כואבת, היא הייתה מלקקת את המקום בעדינות, מנשקת, לוחשת סליחה שלא באמת הייתה סליחה. הלשון שלה הייתה מרגיעה את העור, אבל משאירה אותי רועד. היא הייתה מעבירה קוביית קרח על סימני השיניים הטריים, מרגיעה את העור הבוער רק כדי שתוכל לנשוך שוב באותו מקום בדיוק, מטפלת בי כדי להכין אותי לסיבוב הבא. זה היה השילוב ששבר אותי.

הוספתי וביקשתי ממנה לתת לי להריח את הפה שלה. היא צחקקה והסכימה. הפנים שלי התקרבו אליה, היא פתחה את הפה, והריח שלה, תערובת של מתיקות טבעית, חמימות וריח גוף מסחרר, הציף אותי. נשמתי אותה עמוק, הרגשתי שאני עושה אהבה עם הנשימה שלה. כל הפנים שלי התמלאו ברוק החמים שלה כשהתקרבתי עוד, ואני צולל לתוך ההוויה המטריפה שלה, טובע בתוך החושניות של פיה.

בימים הייתי עם חולצות ארוכות. לא בגלל הבושה, אלא בגלל הזיכרון. מתחת לבד היו סימנים. לא תמיד נראים, אבל מורגשים. כל תנועה הזכירה לי שעדן עברה שם עם הפה שלה. שהיא השאירה אותי מסומן. היא הקפידה לפעמים לנשוך רק במקומות שהבגדים מסתירים, כמו המותניים או הירכיים הפנימיות, יוצרת עבורי מפה סודית של כאב שהייתה רק שלנו, מבודדת אותי מהעולם החיצון. והיא ידעה. היא ידעה בדיוק כמה אני מכור. הייתה מחייכת לעצמה כשהייתי נדרך רק מריח שלה, רק מהצליל הקטן של השיניים שלה כשהייתה סוגרת אותן באוויר. "זה לא רק נשיכה", אמרה פעם בשקט. "זה זיכרון. ואתה כבר בפנים".

כשהשבוע נגמר, היא הלכה כמו שנכנסה. בלי דרמה. בלי חיבוק. בלי נשיקה. רק מבט אחד אחרון בדלת, מבט קר, מנצח, של מי שיודעת שהיא השאירה משהו מאחוריה. לא בבית. בי.

ואז היא חזרה אליו. לא סתם חזרה. חזרה לאותו אחד שראה אותה מזדיינת מול העיניים שלו ולא עצרה. חזרה לגבר שעמד בכניסה בזמן שהכוס שלה בלע זין של מישהו אחר. ולמרות הכול, הוא קיבל אותה בחזרה. ואני? נשארתי מסומן. אני עדיין מחכה לשנייה שבה תחזור ותנעץ בי שוב את השיניים שלה, כדי להרגיש שוב את הכאב המתוק והממכר. עד היום, לפעמים, כשאני לבד, אני מרגיש את זה. לא מגע. לא כאב. זיכרון של שיניים. של רוק. של נשימה חמה על העור. ועדן, עם הפה שלה, עדיין שם.

היא לא אמרה "אני באה"

רק שלחה שורה:

"אני לא בזוגיות יותר. פתח דלת"

לא "שלום", לא הסבר.

וזה בדיוק מה שהפך את זה לאמיתי.

(מוזמנים לדפדף אחורה ולמצוא את שני הפוסטים על הקשר של עדן ושלי)

כי היא לא הייתה מחפשת אותי

אלא אם לא נשאר לה איפה אחרת להכניס את הפה שלה.

וכשהודעה כזאת מגיעה ממנה

לא צריך יותר ממילים.

הגוף שלי כבר זוכר לבד.

הנשיכות הקטנות בצוואר,

הלשון החמה,

הרטיבות הזו בפה שלה

שהיא לא מנסה לרסן.

הזין שלי כבר עומד,

עוד לפני שעניתי,

רק מהמחשבה על הרוק שלה

על הריח שלו,

על איך שהוא תמיד שורף לי את העור אחרי שהיא מסמנת אותי.

זה לא געגוע.

זה כימיה.

פירומונים מהעבר שמדביקים את המוח לרצפה.

כי אצלה זה לא מילה.

זה פה.

וכשהפה הזה מתקרב,

אין עוד מה להסביר.

**

היא נכנסה בלי מבט.

כמו מי שמכירה כל קיר בבית.

הניחה את התיק ליד הדלת, התיישבה על הספה.

ולפני שאמרה מילה הורידה נעליים.

בלי לשאול. בלי לבדוק אם זה מתאים.

כי זה מה שגוף עושה כשהוא יודע שהוא רצוי.

אבל היה עוד משהו.

שקט מתוח סביב הפה שלה.

השפתיים שלה היו כמו שסתום רגשי

נעולות, מתוחות, כאילו חוששות להיפתח מוקדם מדי.

וכשהתקרבה, לא ראיתי תשוקה.

ראיתי רשות שמבקשת להינתן.

**

התיישבתי לידה, לא קרוב מדי.

היא התקרבה כן.

שקטה, כמו תמיד.

אבל השפתיים שלה רעדו.

“אתה…” היא התחילה להגיד.

אבל לא סיימה.

הפה שלה נפתח, נאנח, ונסגר.

כי היא לא באה לדבר.

היא באה לנשוך.

**

הייתה שתיקה קטנה.

ואז רכנתי אליה, לאט, כמעט טקסי.

היא לא זזה, רק עצמה עיניים.

והנחתי את קצה האף שלי בתוך הפה שלה

כדי להריח.

כדי להרגיש.

והריח הזה...

ריח של חום ורוק,

פירומונים ששרופים לי בזיכרון,

ולשנייה אחת,

פשוט נשמתי אותה פנימה

לתוך הגוף, לתוך הזיכרון.

**

כשקירבתי את היד היא עצמה עיניים.

לא פחד.

לא הססנות.

מין הקלה כזו.

**

היא תפסה לי את היד, סובבה אותה בעדינות,

והביאה את הצד הפנימי של הזרוע לפה שלה.

כמו שהייתה נוגסת בפרי רך.

שפתיים חמות, אחריהן שיניים.

אבל הפעם אחרת.

היא התחילה לאט.

נשיכה כמעט מדומיינת.

רק תחושה של שיניים על עור.

לא חדות. לא עמוקות.

כמו סימן שאלה.

ואז היא עצרה לרגע, נשארה קרובה לזרוע שלי,

השפתיים שלה רטובות טיפה, הלשון מרטיבה אותן בלי שהיא שמה לב.

המבט שלה עליי חצי שובב, חצי מבויש.

העיניים הגדולות שלה בורקות מרגש שאין לו שם,

והיא לוחשת בציניות קטנה מתוקה, כמעט בצחוק,

אבל עם אמת גולמית שמתפרצת לה מהפה:

"כנראה שכשפה אחד בעולם כל הזמן רוצה רק לנשוך,

ופֶּה אחר רק רוצה להרגיש את זה זה חייב להיפגש איפשהו, לא?"

היא אמרה את זה בקלילות ג’ינג’ית

חצופה, מתגרה, עושה כאילו לא אכפת לה

אבל העיניים שלה הסגירו הכל.

הן התחננו בשקט שתבין שזה הדרך שלה לאהוב,

שאין לה מילה אחרת לרוך,

חוץ מלחיצת שיניים קטנה על העור שלך,

ושכל פעם שאתה לא בורח מזה היא נושכת טיפ טיפה יותר חזק.

השיניים שלה ליטפו, לא תקפו.

רק קצה שן נוגע, נסוג, חוזר.

ניסתה להיכנס בי בלי לעורר את מערכת ההגנה.

כמו מישהי שמגרדת את גבול הרשות

ולוחשת בלשונה: “ככה זה טוב?”

**

בין נשיכה לנשיכה היא נשקה.

שילבה רוך עם קצה שן.

הצוואר שלי קיבל את שניהם

כמו מכתב בשני קולות:

אחד של געגוע. אחד של פחד להודות בו.

וכל פעם הסתכלה עליי

לא ישר. בזווית.

מחכה לראות אם הרגשתי.

אם הבנתי.

הבנתי.

**

היא עלתה לאורך הזרוע,

הפה שלה יונק, לוחך, מלקק.

ולפני כל נשיכה

תנועה עדינה של שפתיים,

כמו עטיפה רכה לפני סימן אש.

כשנגעה בכתף סגרה שיניים חזק יותר.

כמו חותמת.

אבל גם כמו בקשת מקלט.

הלשון שלה התחככה בי בין השיניים,

חיפשה דופק

והתעכבה עליו רגע ארוך.

לא כדי לשמוע את הלב שלי,

כדי להרגיש את שלה דרך הגוף שלי.

**

“אתה מקבל את זה” היא לחשה.

לא כשאלה. כהצהרה.

“אתה לא פוחד מהפה שלי”

אמרתי רק בשיא הכנות:

“זה הפה הכי יפה והכי נעים בעולם. אני מכור”

העיניים שלה זהרו לשנייה,

משהו בין הקלה לתשוקה.

ואז היא אמרה:

“אז תן לי לדבר”

**

היא עברה לצוואר.

נשכה, אבל גם ליטפה עם הלשון.

הייתה בזה עדינות חדשה.

כמו מישהי שלמדה סוף סוף

שאפשר גם לנשוך

וגם לבקש אהבה באותה פעולה.

והנשיכה שלה שם

במקום הכי פגיע,

הפכה פתאום מסוכנת בדיוק במידה.

חיכוך שן בעור שנראה כמעט מסוכן

אבל מעורר רק אמון.

ואני, כמו מי שמבין סוף סוף שזה לא משחק אלא שפה,

הושטתי לה את הגוף שלי איבר אחר איבר.

לא כפיתוי. לא כפקודה.

בהתחלה היא היססה.

שפתיים נגעו בלי לסגור.

רפרוף שן על הזרוע.

בדיקה.

ואז, כשהבינה שאני באמת נותן לה

לא רק מוכן לסבול

אלא רוצה שתחזיק אותי כך

היא פתחה את הפה באמת.

היד הראשונה נסגרה בתוכה כמו זיכרון.

השיניים שלה עטפו לי את גב כף היד,

היא נשכה לאט, ליקקה אחר כך,

ואני התכווצתי כמו זרם חשמלי על כל עצב פתוח.

היא מצצה קלות ואז נשכה שוב, הפעם חזק יותר.

הבשר התהדק בין השיניים אבל במקום לכאוב, זה הצית.

בפנים התפרצה לי גניחה כבושה לא של כאב, של חיה שמתעוררת.

היד השנייה – הפוכה, שורש כף היד כלפי מעלה –

והיא, בלי לחשוב, הניחה שם לשון חמה שנמרחה לי על הווריד,

ונשכה פתאום שן חדה אחת בדיוק במקום.

גנחתי. לא רציתי. זה פשוט ברח.

העיניים שלה התרוממו ראו, נבהלו, שמחו.

היא הבינה: זה טוב.

ואז היא עשתה משהו חדש

הפה שלה התמלא ברוק.

בכוונה.

היא שיחררה אותו, בכמות גדולה מהרגיל,

מלטפת אותי בנוזל חמים, סמיך,

מרטיבה אותי כאילו המגע שלה זה לא מספיק היא רוצה שאטבע בה.

הושטתי לה את האמה

והיא לקחה אותה כמו מי שקיבלה סוף סוף צעצוע אסור.

לשונה חיככה את עצמה בקו הדק שמתחת לעור,

ואז פתאום סגרה שיניים בבסיס המרפק.

לא חזק. לא רך.

מדויק.

אבל אז

היא לא עצרה.

הנשיכה התחילה להתעמק.

הפה שלה נפתח שוב,

לרגע עזבה אותי עם רוק נוטף, ואז חזרה,

וסגרה חזק יותר, על שטח רחב יותר.

הכתפיים שלה נדרכו.

השפתיים שלה נמתחו סביבי.

הרוק נזל לאורך הזרוע, טיפות עבות שנשפכות בלי שליטה.

והשיניים לא רק חותכות ננעצות.

היא גונחת תוך כדי.

צליל קטן, מתוק, מעומעם מתוך הפה המלא.

כמו יללה של גור שגילה טעם אסור שהוא לא יכול לעזוב.

העיניים שלה חצי עצומות,

מצמוץ איטי, רעד קטן בזווית הפה,

והיא סוגרת שוב עוד יותר חזק.

העור שלי צורב.

החום של הפה שלה מציף אותי.

כל הזרוע שלי חמה, לחה, תחושת בשר רטוב,

אני שומע את עצמי נאנק

אבל לא בורח.

לא מושך יד.

לא אומר "די"

אני נמתח, שיניים חשוקות,

אבל במקום להתרחק אני מתקרב.

מלטף את הראש שלה באצבעות רכות,

יורד עם היד לאורך קו הלחי,

מחזיק בעדינות את הלסת שלה מבחוץ

כמו מבקש ממנה: עוד.

“תמשיכי,” אני לוחש.

והיא ממשיכה.

הנשיכה הופכת לעולם.

כל החדר מתמלא בריח הרוק שלה.

אני מרגיש אותו בין האצבעות שלי, על החולצה, זולג עד המרפק.

אני מסומן.

אני בתוך הסימן הזה.

והיא כול כולה בפנים.

ואז, פתאום

היא עוצרת.

משהו נשבר בה.

היא פותחת פה.

רוק מחבר בינינו, נמתח ונשבר.

היא מביטה בי בעיניים פתאום גדולות, פתאום רכות,

ולוחשת בלחישה של ילדה שחשבה שהיא הגזימה:

“סליחה…”

הלחי שלה רוטטת.

הלשון שלה מחזירה רוק לתוך הפה כאילו לא ידעה שזה כל כך הרבה.

אבל היד שלי עוד עליה.

על הלסת.

והמבט שלי אומר לה:

"אל תתנצלי. זה שלך"

**

היא שותקת.

אבל הרוק שלה עוד עליי.

הסימן צורב

ואני רק רוצה אותו עמוק יותר.

**

ואז, בלי התראה

היא ירדה על הברכיים.

לא כחלק מטקס.

כמו מישהי שצריכה להיות הכי קרובה שיש.

היא פתחה לי את הרוכסן לאט,

הביטה בזין שלי כאילו חיכתה שיגיד לה שהוא מתגעגע.

אבל לא היה צריך שיגיד.

הוא כבר עמד.

נמתח, דרוך, פועם.

והיא חייכה.

חיוך עקום, כזה של מי שיודעת בדיוק למה.

היא ראתה את הטיפות

הפרה קאם שכבר חיכה לה שם,

ונגעה בהן בלשון

רק קצה קטן.

רפרוף ילדי כמעט,

שנמסך מיד לתוך ליקוק ארוך, רטוב,

כמו שהיא תמיד עושה לי

כשאני כבר עומד רק מהפה שלה,

מהשיניים שלה,

מהזיכרון של נשיכה בצוואר שעוד בוערת בכתף.

היא נגעה בזין שלי בלשון כאילו הוא כבר מסומן,

כאילו כל גופי מסומן

וזה, רק ההמשך.

הלשון שלה החליקה שוב על קצהו,

ליטפה את הטיפה,

והעיניים שלה הביטו בי

לא שואלות אם אני מוכן,

אלא מזכירות לי שהיא זו שהקימה אותו.

כמו תמיד.

שפתיים.

לשון.

נשיכה קלה בבסיס.

לא כאב.

רק עקיצה של זיכרון.

היא פתחה פה בעדינות

כדי להכניס אותי אל השפה שלה,

לא אל הגרון.

וכשהשפתיים נסגרו סביבי,

היא נתנה לי להבין כמה היא התגעגעה

בלי להגיד מילה.

**

בזמן שמצצה,

היא נשכה מדי פעם לא חזק,

כמו לבדוק אם אני זוכר כל אחת מהן.

שיניים שגולשות לאורך,

לא עוצרות, רק מזכירות שהן שם.

בין כל מציצה ליקוק, נשיכה, ליטוף.

וכל פעם העיניים שלה עליי,

בודקות אם הפה שלה עדיין הבית.

הוא היה.

הפה שלה לא רק עשה.

הוא שאל.

הוא שאל:

"אתה עוד אוהב אותי גם ככה?"

ואני עניתי בגוף.

**

כשהרמתי אותה ממני,

והושבתי אותה עליי,

היא לא התנגדה.

היא פתחה רגליים,

הניחה את עצמה על הזין שלי

כמו מי שיושבת על זיכרון.

היא הסתכלה עליי,

ועיניה אמרו: "אל תגמור בי רק בגלל שאתה חרמן. תגמור בי כי אתה מבין מי אני"

**

ואז היא לחשה:

“אני לא רוצה שתאהב אותי.

רק תזיין אותי כאילו אני חשובה”

אמרתי:

“זה אותו דבר”

והתחלתי לזוז.

**

היא חיבקה אותי בשתי רגליים,

והפה שלה…

חזר לסימונים.

לסת אחת על כתף, שנייה על חזה,

שיניים על עצם הבריח,

לשון שמטפלת בסימן כאילו היא מתנצלת עליו.

היא לא שרטה. היא ציירה.

כל נשיכה שלה הייתה כמו חרטה.

כל ליקוק חזרה בתשובה.

בין כל תנועה בתוכה

עוד סימן עליי.

**

וכשגמרתי

היא ננעלה.

בתוכה.

עליי.

בשיניים.

“זה לא סימן של סקס,” היא לחשה.

“זה סימן שעדיין יש לך מקום לדבר איתי”

ואני רציתי רק דבר אחד:

שהפה הזה ימשיך לדבר בי גם כשנרדם.

**

אחר כך, במיטה,

היא לא דיברה.

רק חיבקה.

הכפות רגליים הקרות שלה חיפשו את השוקיים שלי.

הראש שלה על החזה שלי.

ושם, בלי להסתכל,

היא לחשה:

“רציתי להרגיש נאהבת.

ולך יש את הדרך הכי שקטה להגיד שכן”

בבוקר,

קמתי שוב מנשיכה קטנה.

מאחורי הברך.

חתולית, שובבה,

כזו שלא משאירה סימן

אבל אומרת:

"אני עוד פה"

והגוף שלי?

כולו רוק יבש על העור,

כוויות קטנות ומתוקות ממסלול הנשיכות של אתמול,

כאלה שחשבתי ששכחתי

ופתאום, כשאני נוגע אני מרגיש אותן.

צורבות לי בזיכרון.

צורבות לי בבשר.

אני שולח יד איטית לפנים שלה,

מלטף לה את הלחיים,

את השפתיים האהובות ההן שכבר זוכרות את האצבעות שלי,

את השיניים קטנות, חדות, מסודרות כמו סוד ישן,

ואת הלשון שיוצאת להגיד שלום לאצבע שלי,

כמו כלבה שמכירה ריח מוכר ומתמסרת לו מיד.

אני נוגע בה בשקט, בקדושה כמעט.

ואומר לה לא לעיניים, לא לגוף,

אלא ישר לפה:

"אני אוהב את מה שהפה שלך נותן לי,

אבל אני לא אוהב אותך בגלל הפה הזה.

אני אוהב את הפה הזה בגלל שאני אוהב אותך"

״זאת פעם ראשונה שאתה משתמש במילה אוהב, ואתה בן אדם של מילים מדוייקות.

יודע משהו? הפה הזה מבין שהוא לא יכול בלעדייך״.

עדן נושכת.

ואני

שומע כל מילה.

ומסומן מחדש.

מרצון.

עברו שנתיים.
לא דיברנו מאז.
לא באמת.
כמה לייקים פזורים.
הודעה אחת שראיתי שנמחקה.
וידאו אחד שלה נושכת מישהו ״בצחוק״ - שהלב שלי צנח ממנו.
אבל לא כתבתי.
עד עכשיו.

כתבתי לה רק שורה:
"התגעגעתי לפה שלך."

רציתי למחוק אותה מיד.
אבל היא ראתה.

אחרי עשר דקות -
“אני בזוגיות עכשיו. לא מתאים.”

אוקיי.
קיבלתי.
הנחתי.
עמדתי.
המשכתי ליומי.
ואז זה הגיע.

עוד הודעה.
קצרה.

“אבל בא לי לנשוך.”

ואז:
“רק לנשוך. אני לא שוכבת איתך.”

שלחתי לה את הכתובת בלי מילה.

**

היא נכנסה כמו שתמיד הייתה נכנסת.
שקטה.
בלי חיבוק.
בלי נשיקה.
אבל עם מבט של מישהי שיודעת שהכול עדיין אפשרי.

“זאת לא סטייה,” היא אמרה.
“זה צורך.”

אבל הפה שלה אמר את זה בפה כמעט סגור.
השפתיים לא נפרדו לגמרי, כאילו היא לא רצתה שהמילים יצאו עד הסוף.
והעיניים שלה —
הן לא הביטו בי.
הן חלפו רגע דרכי, כאילו רק וידאו שאני עוד כאן,
ואז זזו הצידה, במהירות לא מודעת של מישהי שמתביישת בזה שהיא עדיין זקוקה לי.

**

היא לא ביקשה רשות.
היא לא אמרה “אפשר?”
לא “אני באה.”
היא פשוט הופיעה קרוב מדי, מהר מדי.

ולא הייתה בזה אף טיפה של פיתוי.
זה לא היה סקסי.
זה היה מכאיב בדיוק בגלל כמה זה אמיתי.

השפתיים שלה על הצוואר שלי —
לא נשיקה.
לא רוך.
נשיכה.

אבל הפעם…
הייתה בזה דרישה.
תחינה.
כעס ישן.
געגוע שהיא עדיין לא מוכנה לקרוא לו בשמו.

**

כשהיא סגרה שיניים,
הן לא חיפשו לעקוץ — הן חיפשו להיאחז.
הן נאחזו בעור שלי כאילו הן מפחדות לשחרר.
והלשון שלה…
היא זזה באיטיות בין השיניים,
מצאה לי את הדופק,
והתעכבה שם.
כמו מישהי שמקשיבה לא רק ללב שלי — אלא לשלה, דרך הגוף שלי.

חלל הפה שלה היה חם וצר.
ריח של קפה שנשתה מזמן,
רוק סמיך, מריר־מתוק,
ולשון שמלטפת ואז בורחת —
ואז חוזרת.
כאילו מתחרטת.
כאילו מחפשת לשון אחרת, שלא תספר את כל מה שהיא עוד לא העזה להודות בו.

**

היא הרימה אליי את העיניים.
ושם היה השבר.

המבט שלה היה ישר,
אבל האישונים — רעדו.
כמו מים שנוגעים בהם פתאום אחרי שהיו קפואים יותר מדי זמן.

“זהו. אני אלך עכשיו.”

אבל הפה שלה לא זז כשהיא אמרה את זה.
השפתיים כמעט לא נפרדו.
כי היא לא רצתה ללכת.
היא רצתה לדעת אם אני ארצה שתישאר.

**

היא לא זזה.
אז גם אני לא.
והשקט היה חזק יותר מכל סטירה.
ואז —
היא נשכה שוב.

הפעם בזרוע.
אבל לא באותו מקום.
היא בחרה נקודה חדשה.
כמו מי שצריכה לסמן טריטוריה מחוץ למה שהיה.

וכששפתיה נפתחו,
הלשון שלה התחככה בשריר שלי בדיוק ברגע שהשיניים שלה נסגרו —
וזה היה כאילו היא ביקשה סליחה דרך כאב.
לא בקול.
במגע.
בדיוק במינון שבו העור צורב,
והלב… נסדק לא כי כואב — אלא כי נפתח.

**

ואז היא לחשה —
לא לבקש.
להתגרות.
להעמיד פנים שזה משחק.

“תבחר.”

והגשתי לה איברים כמו שמגישים קטורת לטקס:
לא בשביל להריח — אלא בשביל להישרף.

**

היא לקחה אותם.
יד.
צוואר.
מרפק.
אצבע.

וכל פעם שהפה שלה נסגר,
הוא לא רק נסגר.
הוא ננעל.
כמו פה של מישהי שלא אכלה זמן מה.
לא אוכל.
חום.

הרוק שלה לא נשאר רק בפה.
הוא ירד לאט על העור שלי,
נספג לי לחולצה,
והפך אותי למשהו שהיא מסמנת —
כדי לבדוק מחר אם אני עדיין שלה.

**

הקולות שיצאו ממנה היו תערובת מוזרה:
חצי גניחה, חצי נשיפה.
כמו יללה שנבלמה ברגע האחרון.
ולפעמים —
צליל נמוך, גרוני, מתחת לאוזן —
כזה שמגיע רק כשהפה מלא במשהו שמסוכן להודות בו.

**

העיניים שלה לא הפסיקו לבדוק אם אני שם.
אבל כל פעם שהביטו — ברחו מיד.
כאילו פחדו להתגלות.

ולא משנה איפה נשכה אותי —
היה לה חשוב לראות את התגובה שלי.
אבל רק בזווית.
בפינות.
מבעד לריסים.
לא חזיתית.

היא שיחקה את “אני באתי רק לנשוך”,
אבל שפת הגוף שלה הצביעה על מישהי שזקוקה למישהו שיבין אותה דרך הרוק שלה.

**

ועדיין, כל נשיכה הייתה גם שאלה:

“תגיד, אתה עוד זוכר איך אני טועמת?”
“זה עדיין מדליק אותך ככה?”
“אתה מרגיש אותי דרך החולצה, או שכבר לא?”
**

והיא עצמה לא נגעה בזין שלי.
לא בכוונה.
היא רצתה לראות אם הוא יעמוד מעצמו.
אם הוא יגיד לה את כל מה שאני לא אומר בקול.

**

הפה שלה היה כמו חלון שנפתח ונסגר בלחץ רגשי.
כשהוא פתוח — הוא מדויק.
כשהוא נסגר — הוא פוחד להישאר פתוח עוד רגע אחד יותר מדי.

הוא נשך אותי כדי לא לנשק אותי.
כי נשיקה הייתה הודאה.
ונשיכה — רק רעב.

**

היה רגע.
קטן.
קצר.

אבל הוא נפתח כמו סכין מקופלת.

היא חייכה בזווית הפה,
אבל השפתיים לא היו משוחררות.
זה היה חיוך של מישהי שנתפסה באמצע מחשבה אסורה — והחליטה לא לברוח ממנה.

השיניים עדיין פתוחות.
לא רק מהנשיכה.
אלא כדי לא לסגור על כל מה שרוצה לצאת לה מהפה — ולא יוצא.

העור שלי עוד צרוב.
אבל הוא לא רק נצרב — הוא סומן.
והסימן הזה — עדיין לח, עדיין חם,
מלטף לי את הצוואר כמו עדות חיה לזה שהיא הייתה פה.
והיא עדיין פה.

הזין שלי כבר עומד.
בלי מגע.
רק מהריח.

והריח שלה —
הריח של השיער הג’ינג’י הזה שכבר לא יוצא מהמיטה גם אחרי שהיא עוזבת.
ריח של זיעה נקייה, של שמפו נוקשה, של ג’ינג’ית שלא רוצה שיזהו אותה לפי ריח מתוק,
אלא לפי מה שהריח שלה עושה לך בגב.

ריח של זיכרון שעומד לך בזין.

**

“תישארי,” אמרתי.
לא בקשה.
לא פקודה.
אבל משהו באמצע שידע מה הוא באמת רוצה.

“אני לא שוכבת איתך.”
והקול שלה יצא ישר.
אולי אפילו משכנע.
אבל הגוף שלה?
הוא כבר זז.

“גם אני לא.”

שקר כפול.

**

שתיקה.
נשימה.

אני התקרבתי.

והיא — לא התרחקה.
לא קפאה.
לא נמתחה.
רק הסתובבה.
כאילו כדי לתת לי להאמין שעדיין יש לה שליטה על מה שיקרה.

**

ואז —
אחזה לי את הידיים.
בכוח.
בשתי הידיים שלה.
צמוד לגוף שלה.

משכה אותן קדימה,
לא כאילו היא רוצה לנשוך —
אלא כאילו היא מתחננת שתתן לה לטעום ממך שוב בלי לומר את זה במילים.

הביאה את הזרועות שלי בדיוק לגובה הפה שלה.
אבל מה שהגיע אליה ראשון —
היה החיכוך.

**

הטוסיק שלה
עטוף בטייץ דקיק, מבריק קצת, גמיש מדי,
התחכך בזין שלי בתנועה לא מודעת —
אבל מלאה בכוונה.

היא זזה לאט.
קדימה ואחורה.
כמעט בלתי מורגש.
כמעט תנועת רגליים טבעית.
אבל היא ידעה.
היא ידעה בדיוק איך זה נוגע.
ואיך זה מדליק.
ואיך זה משקר כאילו זה כלום.

הטוסיק שלה שפשף את הזין שלי
דרך שכבה אחת של בד —
והזין שלי הגיב כאילו אין בינינו כלום.
התחכך בה כמו וידוי בלי קול.

**

היא לא אמרה כלום.
אבל הרגשתי את השפתיים שלה נמתחות סביב הזרוע שלי,
והלשון שלה מחליקה לפני הסגירה.
היא רצתה לרכך את מה שהיא עומדת לעשות.
אבל הסגר של השיניים שלה היה חד יותר מהפעם הקודמת.

היא ננעלה עליי —
מילולית.
רגשית.
פיזית.

וזה לא היה משחק.
לא רפרוף.
זו הייתה החזקת פה של מישהי שהולכת לטבוע — ובחרה לנעוץ אותך במקום להודות.

**

הקול שלה השתנה.
כל נשיפה מהאף הייתה לחה.
קול שנבלע בין נשיכה לגניחה עצורה.
מין נהמה רטובה שנשמעה כאילו היא נחנקת מרצון.

והלשון שלה —
הייתה עסוקה.

היא ליקקה את הזרוע אחרי הנשיכה.
לא כעונש.
כהתנצלות.
כחיה שזוכרת שהיא פרא,
אבל רוצה שיישאר ריח של סליחה איפה שכאב.

והרוק שלה נזל לאורך הזרוע שלי,
לא נעצר,
הכתים את החולצה,
וחדר מתחת לבד כמו סימן שהוא לא רק סימן —
הוא שקר רטוב.
והיא ידעה את זה.

**

היא נצמדה יותר.
הירך שלה חיככה לי את האגן.
הטוסיק שלה לחץ את הזין שלי שוב.
עוד פעם.
ועוד פעם.
בתנועה קטנה —
שחוזרת.
מוסתרת.
אבל קיימת.

היא אמרה “אני לא שוכבת איתך”
והגוף שלה כבר זיין אותי בלי ידיים.

**

אתה הרגשת כל סיבוב אגן שלה
כמו שאלה.
וכל נשיכה — כמו התחמקות מהתשובה.

והיא הסתירה את העיניים שלה.
כי אם היא הייתה פוקחת אותן —
היא הייתה רואה כמה היא מתה להיבלע.
וכמה כבר אין טעם להכחיש.

**

היא נשכה אותך כדי לא לנשק אותך.
אבל הלשון שלה
רמזה על מה שבאמת ביקשה.

היא אמרה:
“אני לא מורידה בגדים.”

אבל השפתיים שלה היו פתוחות כשהיא אמרה את זה,
כאילו הפה בעצמו לא הצליח להחזיק את השקר.

“אז תשאירי אותם עלייך,” עניתי.
אבל גם הקול שלי נשמע כאילו הוא כבר יודע —
שהם יירדו.
רק לאט.

**

היא הסתובבה,
ואז —
בידיים שקטות, בטוחות, מהכיוון ההפוך, מבלי להביט —
שלפה לי את הזין מהמכנסיים.
לא באצבעות מגששות.
בכף יד של מישהי שכבר טעמה אותך,
ויודעת בדיוק איפה אתה אמור להיות.

**

היא לא אמרה מילה.
רק משכה את הטייץ באצבעות שקטות, בטוחות.
לאט, בלי מבט, בלי הסבר.
עד אמצע הירכיים.

ואיתו — החוטיני הלבן שלה.
הכי פשוט.
בד דק, קצת שקוף באור שנשבר.
לא סקסי. לא מתאמץ.
משהו שלובשים כשרוצים לשכנע את עצמך שזה יום רגיל.

אבל הבד נמשך אחורה יחד עם הטייץ,
ונשאר מתוח לרגע בין הירכיים שלה,
כמו תזכורת של הגוף —
שגם כשאת מנסה לא להיחשף,
את כבר חשופה.

היא לא הסתובבה.
לא בדקה אם אני מסתכל.
אבל תנועת האגן הקלה שלה,
הדרך שבה משכה את הבד כאילו הוא הפריע לה לנשום —
אמרו הכול.

היא ניסתה לא להיות סקסית.
ובדיוק בזה — הייתה הכי סקסית שראיתי אותה.

החולצה הארוכה שלה הסתירה חצי־גב,
אבל לא הסתירה את הכוונה:
להשאיר שליטה בידיים —
כשהגוף כבר מזמן נכנע.

ואז, בלי להסתובב,
ובלי להשמיע קול,
אמרה בקול הכי "שפוי" בעולם:

“אני לא נכנסת איתך למיטה.”

רק אחרי שתיקה קצרה הוסיפה,
כמעט בלחישה מלגלגת:
“אבל אני מזדיינת איתך במטבח בעמידה,
אז זה בסדר מבחינת המצפון שלי.”

לא אמרה את זה באמת בשבילך.
אמרה את זה בשביל עצמה.
בשביל היכולת להגיד מחר בבוקר:
“זה לא באמת קרה.
זה פשוט היה... חריגה רגעית.
תנועת ירך.
לא כוונה.”

**

אבל התנועה שלה —
כבר הייתה עמוק בתוכה.

**

היא נשענה על השולחן.
רגליים פשוקות.
ירכיים פתוחות.
גב חשוף בקו של שבר.

לא הסתובבה אליי.
כי אם הייתה רואה אותי —
היא לא הייתה יכולה יותר לשקר לעצמה.

**

ואני נכנסתי בה מאחור.

לאט.
מדויק.
כמו מישהו שנכנס ללב שלה דרך הגב.

**

והידיים שלה —
לא החזיקו אותי.
לא משענת.
הן היו בפה שלה.

שתי אצבעות מכל צד.
תקועות עמוק בפה,
כמו מי שמנסה להשתיק את עצמה מבפנים.
ממש כאילו היא החזיקה לעצמה את הפה שלא יצעק את מה שהיא מרגישה.

**

היא התחילה לשחק עם הלשון.
על האצבעות.
ביניהן.
מסביב.
כמו מישהי שיודעת איך לעשות עם הפה את מה שהיא מפחדת להגיד איתו.

**

וכל דחיפה שלי אחורה,
גרמה לשיניים שלה להיסגר טיפה.
ללשון שלה להשתולל.
ולקול —
לצאת לה מהאף,
כמו יבבה של עונג שהיא מסרבת לקרוא לו בשם.

**

והטוסיק שלה,
ששפשף את הזין שלי לפני רגע,
הפך עכשיו לסלע עגול שנסדק עם כל כניסה.
הוא רעד.
כאב.
לחץ.
וביקש —
בלי מילים —
“תשאר פה.
עד הסוף.”

**

כשהיא גמרה —
היא עשתה את זה כמו תמיד.
בשקט.
בלי אנחה.
בלי רעד דרמטי.
אבל משהו בעורף שלה רעד כמו צמרמורת שהגוף מנסה להחביא.
גל עובר, דק, מתחיל בעורף ויורד עד קצות האצבעות.
רק מי שמכיר אותה יודע לזהות שזו לא התכווצות — זו הכניעה שלה.

**

כשאני גמרתי,
היא נשכה שוב.
בדיוק במקום ההוא —
בכתף.
בול על הצלקת.

וזה לא היה כדי להכאיב.
זו לא הייתה נשיכה של תאווה.
זו הייתה חותמת.
כזו שנעשית בעיניים עצומות.
כזו שנועדה להזכיר לה שהיא הייתה שם — גם אם תגיד לעצמה אחר כך שלא.

**

“זה סימן חידוש מנוי,” היא לחשה.
הפה שלה קרוב לאוזן שלי,
והלשון שלה נוגעת בקצה,
רק בקצה, כאילו במקרה.
“זה לא אומר כלום.”

אבל הרוק שלה נשאר עליי.
והשיניים שלה נשארו עליי.
וגם היא נשארה עליי, לשנייה אחת ארוכה מדי.

אמרתי לה:
“לא ביקשתי שיגיד.”

והיא חייכה.
אותו חיוך חצי עקום,
כזה שמנסה להתחמק ממבט —
אבל לא מצליח להסתיר את מה שהגוף יודע.

**

ואז היא הסתובבה.
לא בבת אחת.
בדיוק ברגע שבו האינטימיות כמעט הפכה לרגש.

היא לא ניגבה את עצמה בבת אחת.
היא שמרה על שקט של טקס.

שלפה מגבונים —
ולא מבקבוק.
מהתיק שלה.
כאילו באה עם כוונה.

**

ישבה מולי.
רגליים סגורות.
גב ישר מדי.
הגוף שלה בתנוחה של "אני בשליטה",
אבל הידיים שלה רעדו קלות כשהן ניקו.
במיוחד כשהיא החליקה את המגבון בין השפתיים שלה —
לא במהירות של ניקיון.
במהירות של הכחשה.

היא ניקתה את הכוס שלה כמו שמנקים שולחן אחרי חטא.
את הפנים.
את הירכיים.
את כל מה שנגעתי בו.
וכשהגיעה לכרית —
ניקתה גם אותה.

לא כי היה שם הרבה.
כי היא הייתה חייבת לוודא שלא נשאר זכר.
לא עדות.
לא כתם.
לא ריח.

ואז הרימה את המבט אליי.
לא בעיניים של חרטה.
לא באשמה.
אלא באותו מבט שלה שתמיד אומר:
“אני עוד לא יודעת אם אני אסלח לעצמי —
אז תעשה כאילו גם אתה לא ראית.”

**

היא קמה.

משכה את הטייץ בחזרה באותה תנועה מדויקת.
משכה אותו כאילו הוא גלימה שמחזירה לה את החסינות.

היא לא אמרה תודה.
היא לא התנשקה לפרידה.
היא רק סידרה לעצמה את השיער —
ומבלי להסתכל עליי,
אמרה:

“אבוא שוב לנשוך אותך.
אבל לא לשכב איתך.
לא אכנס איתך למיטה.”

והדלת נסגרה.
אבל הריח שלה נשאר.
והשיניים שלה נשארו.
והשקר שלה —
השאיר לי טעם בפה שלא ידעתי איך לבלוע.

**

כשהלכה, היא לא סגרה את הדלת עד הסוף.
כאילו רצתה שתישאר פתוחה.
שאדע שעדן —
עדיין נושכת.

ואני?
עדיין מסומן.