לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

משמעת ומשמעות

כולם בשביל אחת ואחת בשביל כולם
לפני שנה. 11 באוג׳ 2020, 13:36

בעבר נהגתי להתפאר בכך שמימיי לא הזקקתי לדבר מה מנשלט. קרה שרציתי בחברתו, שהערכתי את עצתו, וכבר יצא שעזר לי בדיעבד, בלי להתכוון, אבל מעולם לא פיתחתי יחסי קו-תלותיות עם אחד מהאפסים שלי, עד אשר פגשתי את שמחון.

שמחון הוא איש ממוצע. מן גבלול כחוש שקומתו לא מחפה על כך, גפיו מרושתות ורידים, עיניו חומות ולראשו קרחת בקוטר פקק, כל לבושו טריקו ודגמ"ח, חיוכו מאיר. וזהו זה, מן איש שהוא מחזיק מפתחות. לב זהב לו, כמו לכולם;  אוהב חדירות ברוטאליות לישבנו, כזה מן. רגיל. לא שתגידו איזה אס, לא פריט אספנות, כך חשבתי. כשהתחנן להתקין לי מזגן באחד מימי השרב החולוניים בתמורה לכל הטוב שיש למגירה שלי להציע, חייכתי בסלחנות. האיש היה מושלם למסלול הרגיל שלי – להיכנס לחייו, למצוא איזו נישה לשפצר, להותיר שם חותם, ולצאת. נשיקה על כל לחי ושלום. עוד אני מחשבת את הזמן עד ארוחת הצהריים והאם אוכל להשחיל אותו לפני כן, שמחון היה מסתובב בדירה מחפש איך יוכל לתרום לי ולרתום אותי- בריה אומללה, היה מעכס בישבנו, נואש – בלי לדעת שהוא כבר בפנים.

לקחתי אותו. נתתי לו לבחור צבע, בחר לו אדום בגודל אפשרי. יופי. הדבקתי את הלחי שלו לרצפה, הנחיתי אותו בסבלנות כיצד להזקיר החוצה את עצם הזנב ולנשום עמוק, להרפות את כתפיו. היה כל כך מוכן. "בדיוק ככה, אתה כישרון מלידה", החמאתי לו, וסומק ביישני עלה על לחיו. כופפתי את ברכיי, נידבתי קדימה את אגני והתחלתי לבצע בו את זממו. מחצית פניו המוארים לכיווני אמרו הלם ואושר ותלות טוטאלית. ניכר היה שזהו רגע מכונן עבורו. הוא עצם את עיניו כמתפלל, מסונכרן באופן רוחני לריתמוס המרגיע של המשגל. שמחתי בשמחתו, כהרגלי בקודש, ובראש כבר ערכתי את רשימת הקניות שלי. כך לכמה דקות, אני יוצאת ואני נכנסת, והוא בשלו ואני בשלי, עד שלפתע הבהילה הצעקה את שנינו. זו הייתה הצעקה שלי.

הכאב בא כמו שבאות הרעות שבבשורות: חד ופתאומי ומוחלט. כאב מצמית איפשהו בתחתית הגב שלי, באיזו נקודה עלומה שלא הכרתי. הייתי המומה. מיהרתי לשלח את שמחון הביתה, עודו פעור וחלש.

בימים, בשבועות ובחודשים שאחר כך, הייתה נקודת הכאב הזו משטה בי, מענה אותי, מורטת ביסודיות את עצביי. הכאב היה נעלם (לכאורה) לזמן מה ואז חוזר במלוא עזותו בסתם רגע, באיזו תנועה אקראית, מזכיר לי שעודנו. מובן שהלכתי לבקר אצל רופאים ומעסים ומדקרים, הכל עזר רק באופן חלקי, כי לשורש הבעיה לא ידעו לרדת. ניסיתי לכוון את כל המומחים ובעלי המקצוע אל "הנקודה" והם איכשהו הצליחו לפספס אותה פעם אחר פעם. "זה למעלה יותר", הייתי מבקשת, "ועכשיו קצת שמאלה", ואז "חזור טיפה ימינה", ושם היא לא הייתה, פעם ושוב פעם. כך שילחתי את מיטב הידיים בעיר חולון למסע חיפוש עקר אחר "הנקודה", שהפכה בחשאי, ביני ובין עצמי, למרכז חיי.

מובן מאליו ששמחון ניסה ליצור איתי קשר מספר פעמים לאורך התקופה הזו. השתדלתי להיות חביבה אליו, הבטחתי לו שאחזור לטפל במקרה שלו בהקדם האפשרי. הוא טען שהוא לא ישן בלילות מרוב השתוקקות, שפצע את איברו באוננות במחשבה על הצהריים ההם, אמר שהוא זקוק לי. קולו נשבר. דחיתי כך עוד ועוד עד שלא יכולתי יותר. מוכרחים, ידעתי, ללמוד לחיות לצד הכאב.

זימנתי אותו. שגלתי אותו. חשבתי שזה לא היה אחד מהזיונים המוצלחים שלי: חששתי מכל תנועה, הייתי עצורה וקשובה רק לרחשי החוליות שלי. הלב שלי לא היה שם. שמחון דווקא עף על זה. מסתבר שזה גרם לתנועות שלי להיות עמוקות ואיטיות, מלאות כוונה ועוז. בסוף הסצנה הוא נשק לגב ידי, דומע באושר. בנקודה ההיא "הנקודה" הכריעה אותי. חייכתי חלושות וליטפתי את ראשו כנפרדת מהעולם. צנחתי מטה, פניי קבורות בספה. נערכתי לעוד ליל שימורים, מלא בחוסר נוחות ובצער.

שמחון, עוד שרוי באופוריה, רכן אליי והמשיך להכביר במילות שבח והודיה. לא הגבתי. "משהו בגב, אמרת?", נזכר, רוכן אליי כמחפש גישה, כמו שכל אדם ממוצע היה עושה בסיטואציה הזו. "אני לא ממש יודע מה אני עושה", התנצל ושלח את ידיו, מרפה את כתפיי בגמלוניות. הזלתי דמעה. הייתי עייפה מכדי להתנגד לבישגדא הזה. שמחון גישש כסומא במורד גבי, ריחף בתנועה מהירה ועצר באקראי- לא ייתכן- קרוב מאד לנקודה. קרוב עד כדי טירוף. הרגשתי זאת. לא נשמתי, לא סמכתי על חושיי, אפילו אם רציתי לכוון אותו לא הייתי יודעת איך. הוא הרים את אצבעותיו ממני לשבריר שנייה, הזיז אותן בשבריר סנטימטר ולפתע היה שם, כאילו ידע. את הצמרמורת העזה שלי הוא פירש נכון.

"זה?", הוא שאל בקול סתמי, "זה", לחשתי, יראה.

הרוויה שהשית עליי העיסוי הממוקד הזה, בדיוק ב"נקודה" היה כמו שום דבר שאי פעם חשתי. עצמתי את עיני ונכנעתי לתנועת ידו הסיבובית, כך לדקות ארוכות, מתוקות.

אחרי זמן מה הזדקף שמחון לפתע. היות שהייתי מסוממת עונג, כל מה שקרה אחר כך נקלט בתודעה שלי בדיליי של כמה שניות. הוא קרב לאזני, משקיט את ידו על מוקד הכאב הבוער שלי. "עכשיו אני אלך", קבע ולחרדתי החל עוזב את הנקודה לרגעים הולכים ומתארכים, מצייר על גבי מסלול שוטטות מצמרר שבסופו חוזר בדיוק, אבל בדיוק, למקום הנכון, "ובשבוע הבא אני אחזור, באותו היום ובאותה השעה. ננסה את הסגול עם הבליטות", החליט, ולחץ בי עמוק עמוק. הוא סיים, מחושב, לכאורה מיתמם: "אולי בסוף שוב יישארו לנו כמה דקות". הוא נשק ללחיי ואני פקחתי את עיניי, מבוהלת, מעכלת באטיות את משמעות הדברים, אבל הוא כבר לא היה שם. כך, מאז, תמיד היה נעלם כליל עד הרגע שחוזר, חירותי ביד ימינו, ומפנה אליי את הישבן.

 

 

 

זאב פטיש{סאדיסט} - את אישה חזקה עם עוצמות טובות...רק בריאות..
לפני שנה
סָטירה​(אחרת) - אמן ואמן.
לפני שנה
סווריןן - כל מלכה בא יומה...
שמחון הזה הוא נשלט-על. הפיל בפח בעבר כמה וכמה שולטות. שמעתי שהוא כאילו נראה ונשמע הכי סתמי, אבל הוא בעצם לומד אותך, ולפני שאת יודעת מה קורה, את פתאום תלויה בו. שמעתי שהוא בדרך כלל פעל באזור השרון. לא ידעתי שהוא הגיע גם לחולון.
לבי איתך. היי חזקה!
לפני שנה
סָטירה​(אחרת) - קשה להאמין שזה אותו שמחון. רואים על הבישגדא הזה שהאוצר הזה פשוט נפל עליו, הוא לא מורגל בסחיטה. הוא סתם איש ממוצע.
מה שעובד בשרון מן הסתם לא יעבוד בחולון.
לפני שנה
Cafe​(שולט) - מסתבר שאת כל עלילותיך המסופרות כאן בפירוט, עשית בדירה חולונית לא ממוזגת בשלהי תמוז.
לפני שנה
סָטירה​(אחרת) - יש לי מזגן, המוקיון ניסה להציע לי להתקין אחד נוסף.
לפני שנה
יובל א - על צד הדרש - יפה.
על צד הפשט האני ממליץ על ד״ר נייס - כירופרקט בכיר
לפני שנה
Discipline - הוא מקבל תשלום בסגול עם פיצפוצים ?
לפני שנה
יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - וואו. וואו! DAMN. לא, זה מושלם.
לפני שנה
סווריןן - רק עכשיו גילית אותה? סטירה היא הכותבת הכי טובה מתחת לרדאר ...
לפני שנה
יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - כן! אני בשוק שפספסתי את כל הטוב הזה עד כה.
לפני שנה
סווריןן - יולי, אני מציע שתפרסמי אותה בפורום, אם בא לך לפרגן. אני עשיתי זאת כבר, וחטפתי מקלחת קרה מאיזה stalkering בלתי נסבלת שיש לי באתר, שלא מסוגלת לשמוע מילה טובה מצידי על אף אחת אחרת.
לפני שנה
סָטירה​(אחרת) - תודה חמודים-קטנים. המשיכו לבוא, ספרו לחברים.
לפני שנה
בדרכך היחידה​(נשלט) - וואו כתיבה מדהימה וגם מחרמנת קשות
לפני 11 חודשים
ג'וני - מה נפש פיוטית כשלך עושה בעיר חסרת מעוף כמו חולון? את יהלום הנוצץ מתוך בינוניות אפרורית כמו כנר צמרת המנגן בעילום עבור נדבה בסאבוואי
לפני 10 חודשים
Cafe​(שולט) - במר יאושי, לוחץ שוב ושוב על הנקודה, כטובע הנאחז בקש. אולי זהו כפתור קסם שיעצור את ההתנכרות, הריחוק, והגירוש. אולי יעשה לי נס במקום הזה.
לפני חודשיים
Cafe​(שולט) - אוּלַי הוּנַף סוּדָר?
לפני חודשיים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י