כשאני מתארחת בקהילות מקבילות מחוץ לעיר, אני מתפלאת לפעמים מהפרובינציאליות ומהדלות האינטלקטואלית שפושה בהן. אחד הוויכוחים הגדולים שאני נקלעת אליהם דרך קבע, נוגע ליחסי הסלחני אל מה שמכנים "שליטה מלמטה", תופעה שאני מסרבת להתייחס אליה ברצינות ובחומרה גורפת, עליה ממליצים חלק מעמיתיי הפריפריאליים. אני נוהגת להזכיר להם שאפס הוא אפס הוא אפס: לרוב, מניפולציות כושלות רק ממקמות אותו בתחתית של התחתית, פגיע ונואש. בפשטות רבה, מין טוב, בדסמ טוב, הוא אף פעם לא משחק סכום אפס.
בכמה ישיבות בנושא הזה כבר נכחתי, אללי. באחרונה בילינו באיזו מין מאורה חשוכה ומגוחכת שהייתה אמורה לטעון אותנו באווירה לוהטת, ובפועל עשתה בדיוק את ההפך עבורי. ישב שם צבי החמור ודינה האדישה והמגניבה, אפרת כלילת השלמות וטוד-פין-ברזל ועוד טיפוסים מפוקפקים. כשפרשתי את משנתי פעם נוספת הם רק גלגלו עיניים בלגלגנות מעושה המסגירה היסטריה. פתאום ראיתי את חבורת המשוריינים השקשקנים האלה בבירור מצמית.
משכתי כתפיי וגמלה בלבי החלטה לעזוב אותם לנפשם בסיום הערב הזה. היות שכך, ומתוך נכונות לסיים בצורה יפה, הנחתי את ספל תה הלבנדר שלי בצד והצעתי להם סיפור אחד אחרון לפני פרידה, הסיפור על המקורננת. התעלמתי ממבטה האדיש של דינה ופתחתי בסיפורי.
כשפנתה אליי בהודעה הראשונה, הייתה מאירה נבונה מספיק כדי לפתוח בברכות שכנות חמות ולספר שהיא "מפאתי חולון". ידעתי שהכוונה היא לכל היותר בת-ים, אבל החנופה הזו חיממה את לבי והסגירה ייאוש שהצית אותי. נאותי להקשיב ולא התחרטתי על כך, שכן, אם הגעתי בשביל הפרו-בונו והקארמה הטובה, הרי שנשארתי בגלל המקרה הייחודי: מאירה הייתה האישה הראשונה והאחרונה שהכרתי אשר הגדירה את עצמה כקאקולד "או למעשה, פותהולד" הסבירה בגאווה. נגנבתי ולא ערערתי על בחירת המונח, המתבסס על טעות נפוצה. קינק יצירתי קונה אותי תמיד.
"פפפפ", מחה צבי בהפגנתיות. גם שאר יושבי השולחן נראו כלא מתרשמים, כמתחמשים לקראת וויכוח. בחרתי לגמול להם בחיוך אדיב.
כמה ימים לאחר מכן כבר ביקרתי בביתם של בני הזוג. מאירה, שפתחה לי את הדלת, נראתה נרגשת ועליזה ואילו בעלה עמד מאחוריה, ואילץ חיוך דל וקצר. הוא הביט באשתו בעצבנות כאילו קיווה שהיא תסגור עליי את הדלת ותאפשר להם לבלות ערב שקט ורגיל, לבדם. מאירה התעלמה מחוסר הנימוס שלו והוליכה אותי בהתרגשות במסדרון הארוך המוביל אל חדר השינה, בעלה משתרך אחרינו, מודד אותי במבטו. אם הוא מאלה שמתמרנים את זוגתן לצרף אישה ולשכנע אותן שזה בעצם הרעיון שלהן, הרי שהוא הסתיר את זה היטב. לא, היה ברור שמאירה היא לא קהל שבוי. אם כבר, הרהרתי כשדחפה קלות את בעלה לתוך חדר השינה והחלה להפשיט אותו, היא יותר כמו קהל שובה. היא רוצה בזה. חירמן אותה לראות את בן הזוג שלה משרת פות מובחר משלה. מילא. הסכמתי.
"למה הסכמת?" שאלה אותי דינה באדישות כשזיהתה הזדמנות לנסות להצטייר כמגניבה ממני "זו פנטזיה שלהם, מה איתך? את גורמת לנו להיראות רע".
"כידוע לכם היטב", הסברתי בסבלנות, "הקיק שלי מגיע מלראות אותם מתבוססים בתשוקה של עצמם, נבוכים ואסירי תודה. זה מוציא מהם המון רגש ועליבות".
"זו טעות", הסבירה אפרת היפיפייה, והתקשתה לנמק. טוד וצבי ניסו לעזור לה אבל נתקלו בקשיים דומים ועד מהרה נקלעו לקרב תרנגולים מיותר. מילא.
המשכתי.
מאירה גררה כסא מהמטבח ומיקמה אותו בקצה החדר, מתיישבת בחרדת קודש על קצה המושב, מסתכלת קצרת רוח על בעלה ועל איברו הממוצע, השמוט במידה מעליבה כמעט. היא התנצלה בפניי ("אני לא יודעת מה קרה, זה אף פעם לא קורה לו") וניגשה לבעלה, החלה משדלת אותו בטון חמור, לוחשת באוזניו איזו הבטחה חשאית שלא הצלחתי לשמוע, בעודה מלטפת את איבר מינו. "הזין של בעלי מוכן עבורך, הגבירה", אמרה לי מאירה כעבור כמה רגעים, קדה לי ביראה וזזה מדרכי לפני שהוא יספיק להתחרט.
ריחמתי עליה והחלטתי לסייע לה בניסיון להפוך את הסיטואציה לפורנוגרפית יותר. "שה, מפסדינית רופסת. אל תפריעי", אילתרתי בנועם, מנסה לשחזר את הסגנון המקובל בז'אנר, כאילו אני גבר אפריקאי עם איבר בגודל לא ריאלי והיא רואה חשבון מקריח שלא התברך. מאירה נדרכה, מהופנטת. אחזתי אותה מציצית ראשה, מקרבת את פניה הקורנות אל נקודת מפגש החלציים, אל איברינו הקוצפים, מעודדת אותה להעריץ את הפות ההדוק והגמיש שלי וללעוג לעליבותה, לגפף את זווית המיטה כתחליף מבזה לכל האקשן שהיא מפסידה.
דינה נחרה בבוז מעבר לשולחן, הפעם בצדק. הרי מאירה לא הפסידה דבר - היא נהנתה יותר מכולנו.
התנהגותם התמוהה של בני הזוג נמשכה גם בביקוריי הבאים. מאירה הייתה ניגשת אליו ומפצירה בו במשא ומתן חרישי ואני הייתי משתגלת עם בעלה בכל תנוחה אפשרית, כשהאשה קשורה או מוחזקת בצורה משפילה ככל האפשר בסמוך אלינו, מעודדת אותי 'להנות מהאיבר המפואר כי לה לא מגיע', 'לקחת את מה ששלי', ומקשקשת בגרון ניחר על עליבותה ונחיתותה אל מול מה שהגדירה כ'גברת אמתית'.
יום אחד הניגוד בין בני הזוג הקצין כל כך שכבר התחלתי להרגיש לא בנוח. הבעל שכב על המיטה ללא תנועה והאישה קיפצצה אחוזת דיבוק סביבנו, מתחננת אליי להגמיר את בעלה ו'לשלול ממנה את מנת הזרע שלה'. דווקא אז, כשהתחלתי להיגעל קצת, פעמון הכניסה צלצל ו-
"איכ", קטעה אותי אפרת, "למה נתת לה לתמרן אותך ככה? ברור לגמרי שהיא נהנית על חשבונך". הבטתי באחרים, לראות אם הם חולקים את רשמיה. דינה העמידה פנים שהיא בוהה בפלאפון שלה ולא מרותקת לסיפור, אך הבנים אפילו לא ניסו להסתיר את הזקפה המפוארת בחזית המכנסיים.
סלחתי לה על חוסר הנימוס, ליפיפיות סולחים על הכל, והסברתי "בהתנהגות הפתטית שלה, בתביעה נואשת, היא חשפה בפניי חולשה עצומה. זה קלף שקשה לקחת חזרה".
"אולי, אבל כך לא מתנהגת נשלטת", התפרצה דינה, שלא הצליחה לשוות לקולה אדישות והקפידה לא להתיק את מבטה ממסך הפלאפון.
"הלכה למעשה, כך בדיוק מתנהגת נשלטת", תיקנתי בעדינות, וחזרתי לסיפורי שנקטע בנקודת מפנה מכריעה.
למשמע פעמון הדלת הבעל יצא מהאפתיות שלו, נרעש כולו, ותקע באשתו מבט שלא הצלחתי לפענח, הייתה שם תובנה, תוכחה וכעס. לעומת זאת, מאירה הייתה מבוהלת לחלוטין. בני הזוג הביטו זה בזה לכמה שניות, מחשבים ומהססים. למשמע הדלת נפתחת זינקו שניהם ממקומם והותירו אותי מבולבלת, מגולגלת על המיטה. מיהרתי להצטרף אל זוג התמהונים המתקוטטים לאורך המסדרון, במבעים בלתי מובנים של האשמות והתגוננויות. בסוף המסדרון עמד איש שחום, נאה. הוא נראה נרגש ומלא ציפייה. היא שלחה אל הגבר חיוך דל וקצר והביטה בי בחוסר אונים, כמתנצלת.
"אהא!" קפץ צבי בראש "ידעתי שאין כזה דבר פותהולד, זה לא קינק בכלל. את חששת שהבעל הוא המצרף, ובעצם מירה הזו עבדה בשירות המאהב. היא רק הרוויחה זמן עד שהוא יגיע ותוכלו לדחוק את הבעל הצידה ו...". נדתי בראשי. זה היה ניחוש אווילי שנבע יותר ממשאלת לב אישית, מהזדהות יומרנית עם הצעיר הנאה. לו רק ידע כמה נאה, ודאי לא היה מרשה לעצמו. כך או כך, צבי שתק ואיפשר לי להמשיך.
בעוד מאירה לוקחת צעד אחורה ומתרחקת בדחייה מהבחור הצעיר, הבעל דווקא עשה חצי צעד קדימה. היבטתי בו וגיליתי תופעה חסרת תקדים: לנגד עיניי התגבשה זקפה ספונטנית לחלוטין. גם האורח הבחין ונראה שהוא לא הזדקק להזמנה נוספת. הוא חייך אל הבעל והחל להתפשט במהירות במסדרון, לקול מחאותיה התקיפות של מאירה, שטוענת שחל בלבול וזה לא "היום שלהם", ושהיא מסרבת ל-.
"חה". לעגה לי דינה בעליצות גרונית, מתנצחת, וקטעה שוב את הסיפור. "הבעל בכלל לא רצה אותך. או אותה. הוא גיי ומאירה שלך בבירור ידעה ושיקרה לך". נדתי בראשי. זה היה ניחוש קצת פחות אווילי, שכן זקפה לעולם לא משקרת, ובכל זאת, זה היה רחוק מהאמת. דינה הפסיקה להעמיד פנים שהיא לא בעניין, הניחה את הפלאפון שלה והקשיבה בעירנות. כולם הקשיבו.
היבטתי בשלושת הדמויות העירומות לפניי: אנשים שכרוכים זה בזה בזיקות משובשות, משולהבים בלהט, ציפייה ותסכול שאינם מסונכרנים. אם זו אורגיה, הרי הייתה זו האורגיה הכושלת בהיסטוריה (חוץ מאחת, אולי. אספר גם עליה בהזדמנות).
זה היה כמו פאזל מפורק,
אך לפתע הכל התחבר לי!
הבנתי את תגובתו של הבעל, את להיטותה של האישה, את זהותו של האורח המסתורי. "אתה" פניתי אל הבעל המזדחל על גחונו ומביט בהערצה באיבר המפואר משלו "אתה מקורנן ולא רק מקרנן". הבעל הביט בי בהערכה, כאילו ראה אותי לראשונה.
"לא! עכשיו אני המקרוננת" התכעסה מאירה לעומתו.
"אני" ענה הגבר "הייתי מקורנן מאז ומעולם. את רק חקיינית. אני אפס! תמיד הייתי!".
"אני האפסית. אני לא ראויה לך. אתה תזיין את כל העולם לפני שתיגע בי", היא געתה, שבויה בדמיונותיה ומשפשפת באקסטזה, כמו מנסה להחזיר עצמה בכח כמה דקות אחורה בזמן, כשהייתה מאושרת וקרובה כל כך.
"להיפך" הזדעק "זה אני שלא ראוי לך! את צריכה יותר מאת הזין העלוב הזה", איברו ניתר בעוז לפי קצב דיבורו, ולראשונה נראה דווקא מתוח ומרשים.
"מגיעה לך אישה שווה שתרצה לזיין בלי הפסקה", היא אמרה לו זקופה ומיוסרת, בוערת מתשוקה בפה קוצף ועיניים נוצצות,
"שתקי ותתפשטי. חיכיתי מספיק. תני לי לתת לו לתת בך!!"
"לא לפני שאתה מסיים את מה שהתחלת" אמרה מאירה, דוחפת את בעלה בעצבנות אל חיקי.
"את ניסית לרמות. זה היום של שמעון. אני המקורנן! אני תמיד הייתי המקורנן!".
שמעון האורח היה נבוך ומבולבל, להוט מאד ולא בטוח האם ואיך מותר לו לפרוע את חרמנותו. הוא לא נראה מודע יותר ממני לקיומו של לוח הזמנים שוויסת את קירנוני הזוג התמוה הזה.
הילדים סביב השולחן היו המומים. סוף סוף שתקו.
החלטתי לעצור את זה שם, מספיק זה מספיק. "אין מה להתווכח", היסיתי את שניהם בקול חמור ודידקטי. "די ברור ששניכם אפסים גמורים". הם שתקו והרכינו את ראשם. זה היה רגע מכריע. הרגשתי כמו שלמה המלך. חישבתי מהר: שניהם גזרו מוות על התינוק, אבל אין סיבה להשליך עימו את מי האמבט החמימים...
"אנחנו נשמור את לוח הזמנים שקבעתם, אבל נשנה קצת את התכנית", פסקתי, קרבה לשמעון ואוחזת באדנות באשכיו בשעה שהוא מגרגר מנחת, סוף סוף שותף באקט מיני כלשהו, "יותר לא תצטרכו להתווכח מי מכם יושב בצד".
"נו, בסדר, ומה כבר הרווחת מזה? הכל הלך הפוך ממה שתכננת" שאל צבי, קוטע אותי בפעם האחרונה ומנסה למתן את ההתרגשות שאחזה בקולו. די ברור שהוא קינא במהלך שזכיתי להוביל. או למעשה, בשני המהלכים, שכן כעת גם הוא הפך בעל כורחו לקהל משתאה. שולטים מסוגו תמיד מקנאים כשעולה בידו של אחר לבלוט באינטראקציה פרפורמטיבית בעלת ערך חינוכי.
דינה, שחטפה את הפלאפון שלי מבלי שאשים לב, ואיתרה בעורמה את קבוצת הווטסאפ "מקרננים ונהנים", מצאה תצלום גופו של שמעון והעבירה לצבי את המסך, חסרת מילים. הוא נדם והבליטה במכנסיו נעלבה אך נותרה בעינה, מוחזקת כנראה מכח ההשפלה הצורבת. הוא מסר לי בחזרה את הפלאפון ולא הוסיף. תגובתו העלובה הלהיבה אותי כל כך, שכמעט לקחתי אותו איתי בחזרה לחולון.
