לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

משמעת ומשמעות

כולם בשביל אחת ואחת בשביל כולם
לפני 8 חודשים. 30 במרץ 2021, 3:18

כשתפסתי את אלון בוהה שוב בשדיה התפוחים והשזופים של חברתי היקרה אוולין, היא החזירה לו חיוך סלחני וזרקה אליי מבט מלא חמלה, כמבקשת רחמים בשמו. בשונה ממנה, חוסר האונים של האיש השרירי הכבול לכסא לא עורר בי שום אמפתיה, אולי משום שהיינו שעה וחצי לתוך הפגישה ואלון לא הראה שום סימני שיפור.  זץ חשמלי קטן – סוג החיזוק השלילי שהוא עצמו בחר – וטפיחה קלה בעורפו של האיש הנרעד, מיקדה מחדש את מבטו המבוהל. כעת הוא בהה בעיני השקד היפות של עמיתתי החומלת. טעות נוספת. "על מה אתה מסתכל, אפס פחדן?" הרמתי את קולי, שולחת שני זצים נוספים ומזכירה לעצמי להשתמש בטרמינולוגיה הנכונה "החור שלה כאן למטה". אלון רטט ונפחד.

 

*

 

הוא היה מן מכר ותיק. עבד בבניין בו עבדנו אז אוולין ואני. אוולין הייתה חברה יפיפייה מהקיוביקל ליידי, ומדי יום חלקנו פירות ויוגורט ואגוזים. היא הייתה מספרת לי על יורם והבנות ואני הייתי מספרת לה על חיי הלילה היפים והצעירים של חולון. אלון לא נמנה עם החבורה הזו. הוא היה איש נאה לכל הדעות אבל קצת נודניק, קצת אידיוט. אוולין הרחומה נהגה לשלוח אליו מבטים  בזמן הפסקת הצהריים, אוכל לבדו ובוהה לכיווננו מהצד המוזנח של חצר הבניין. "אוווו", הייתה אומרת עמיתתי, מתבאסת בשמו, מנסה לעורר את האמפתיה שלי. אף שבדרך כלל אני נעתרת ואפילו מובילה מפגני רחמים כאלה, עם אלון משהו לא הסתדר עוד בהתחלה.

 

כשקרב אלינו בחצר יום אחד וניסה לבקש את עזרתי בנושא "אינטימי ומביך" הוא הצליח לגייס מינימום של סקרנות מצידי. לא הופתעתי, כמובן, כיוון שאפילו בתקופה ההיא שמי הלך לפניי בנושאים כאלה. למראה אוולין היפיפייה שעמדה ליידי, השפיל אלון את מבטו אבל לא ביקש שתלך. "טריפופוביה" הוא הסביר ומיד הוסיף ברוב חשיבות "זו הפרעה. את ודאי יודעת". לא ידעתי.

באופן כללי אני נוטה להסתדר עם אנשים שקוראים לדברים פשוטים בשמות מורכבים. אני אוהבת לשכשך רגליי בביב החם שהוא שיח מקצועי או אקדמי, להתקשט בנבכי קטגוריות ולקשור קשר בתוך לקסיקון הגדוש הבחנות מדוקדקות, המקבלות פשר רק בהקשרים חברתיים ספציפיים מאד, בדרך כלל בשיחות סלון מפונפנות (על פי רוב מחוץ לעיר, כמובן, במקומות בהם אנשים תלויים בכוחות ובתכתיבים מסוג זה). אדרת הכבוד המעושה משעשעת אותי, מזינה אותי. יש שם הרבה עם מה לעבוד.

לעומת זאת, במקרה הזה, משהו בא לי רע, וזה עוד לפני שאלון פרש חזרה למשרדו, ואני עשיתי גוגל וקראתי על מעמדה הרעוע של הפוביה הזו, של "פחד כרוני מחורים". המונח וגם האבחנה נחשבים מעורפלים, עמומים, מוטלים בספק. פסיכולוגיה גם ככה תלויה על בלימה, חשבתי בזעם, ואם אפילו הם לא ממהרים להכניס את השטות הזו למהדורות ההולכות והמשמינות שלהם, ודאי יש לזה סיבה. אבל זה לא היה זה. זו אפילו לא הרדוקציה של פות ל"חור". זה היה עניין פרסונלי. משהו בטון המאנפף, באופן שבו גרר אלון את המילים, הדרך בה העיצורים היו נדבקים זה לזה בשעה שדיבר. אני לא גאה בזה אבל הייתה בו מן תכונה מעצבנת שליבתה יצרים אלימים אמיתיים בתוכי, לא כאלה שמעוררים אותי מינית, אלא כאלה שאני בדרך כלל נוהגת לדכא. סלדתי מסלידתי זו יותר משסלדתי ממנו, ועל כן זימנתי אותו לפינה שלנו חזרה ביום למחרת וביקשתי שיסביר לי עוד פעם. כצפוי, הוא התקשה לנמק ולהרחיב.

"זה משהו שקשור לאופן שבו, זה זז".

"זה זז?" תמהתי.

"זה זז", קבע.

"אבל זה לא זז", אמרה אוולין, מתרכזת ומנסה להיזכר "שלי לא זז", התערערה ותחמה את קביעתה בהתאם לתצפית האמפירית שלה.

"לא זז", הכרעתי.

"וכמה יש לכן שם, שלושה?", הוסיף ושאל. אוולין כיווצה את גבותיה, ניסתה להבין למה הוא מתכוון. אף פעם לא עלה על דעתה לספור את מה שבין הרגליים. "ואיך זה," הוא המשיך ותהה, בטון מעט מקנטר "שמכל אחד יוצא משהו אחר?". 

לא אהבתי את התיאור המנוכר והסתמי הזה וכבר הסתכלתי על השעון שלי, מחכה לקץ חמש עשרה דקות התהילה של האידיוט הזה.

"אתה יודע, אלון", אמרה אוולין בטון ממתיק סוד נערי "יותר חשוב מה שנכנס מאשר מה שיוצא".

את חיוכו העקום פירשתי אז כחולשה של מי שבאמת רוצה להאמין ולהתגבר, אבל לא מצליח. "תביני, זה פשוט דוחה בעיני", הוא הסביר, מצטרד וטעון. "וגם יש עוד משהו", אמר, מהורהר, כמו מתכונן להגיד משהו עמוק (אוי ואבוי, חשבתי לי). "כאילו, לאן אני נכנס כשאני נכנס?... לא, באמת". הוא מיהר להתגונן כשזיהה את קוצר הסבלנות שלי. "זה כמו כזה, חור שחור. הבנת? מי אומר שאני לא אבלע שם בפנים? מי מבטיח לי שאני לא, איעלם, או משהו?".

שתקתי. חרדות מטפוריות ואובר מומשגות לא עושות לי את זה. במבט רפלקטיבי, גם ייתכן שחשתי קצת רכושנית - הרי זה התפקיד שלי להמשיג לעייפה, לקשור קשרים בין פוביות ארציות חצי מומצאות לקונספטים מופשטים כמו חידת היקום האולטיבמטיבית, נשמע כמו דבר שאני אעשה, גם אם יותר באלגנטיות.

לעומת התגובה הצוננת שלי, היה נראה שאוולין עומדת לאבד אחיזה. הבחור הזה הלך ונעשה מופשט יותר ונואש יותר. הכרתי אותה. זה בדיוק מה שעלול לחרמן אותה: לחמול ולא להבין. היא הייתה מוקסמת.

"כל חור בלילה הוא שחור", קטעה לפתע את השתיקה המביכה, מנחמת, מסכמת את הדיון בפשטות האופיינית לה. הוא חייך והיא חייכה. אני לא חייכתי.

 

בדרך הביתה באוטובוס היא לחצה עליי לקרוא לו אליי, כפי שידעה שעשיתי עבור רבים אחרים במצב לכאורה דומה, לקרוא לו והפעם לקרוא גם לה. "ומה עם יורם?" שאלתי, משום שלא עלה על דעתי להניא אותה מהרעיון הזה בשום דרך אחרת. היא כבר חשבה על זה מראש והחליטה שתשקר לו, תגיד שיש לה ריקודי עם או משהו כזה. "אני יודעת שאני יכולה לעזור" היא שידלה אותי, התחננה, ופתאום גם התמרדה ואמרה "מה, את מפחדת שאת לא תהיי יותר ה-מבינה וה-מסדרת וה-מתקנת של הכל וכולם?". נבהלתי מתוקפנותה של חברתי ובעיקר נחרדתי מיסוד האמת שהיה בדבריה ולכן נעתרתי, ובלבד שהמפגש יתנהל בתנאים שלי, שנעקוב אחר הפרוטוקול המתאים למקרים כאלה.

 

אוולין באה אליי בערב, לבושה שמלה קטנה ושחורה, מרוגשת. "את מבינה שאת תצטרכי להוריד את זה על ההתחלה, כן?", הזכרתי "אני יודעת", היא התגוננה, מתקשטת מול הראי "זה רק להתחלה, כדי לעזור לו לרצות".

אלון הגיע בשעה הנקובה, הביט באוולין במבט נרגש ומבויש, ובי כאסיר תודה. פקדתי עליו להתפשט ועקדתי אותו מפושק לכסא. אחר, ביקשתי גם מאוולין להתפשט בחושניות לנגד עיניו, ואת תחתוניה לפשוט לאט במיוחד, כדי לא לחשוף את אלון לחרדתו המצמיתה בטרם עת. הוא היה כמהופנט ובקושי הבחין שהכנסתי את הפין הרברבן שלו לתוך איזה צעצוע שטותי, מן כיס סיליקון שהפעיל לחץ שאיבה מתון וקבוע. רציתי לשמור על הזקפה שלו ערנית ופעילה, גם אם מלאכותית. חרמנות היא הרי האויב הנצחי של הפחד. מה גם שכמה פחות דם בראש של האיש הזה, כך פחות הגיגים בוסריים שעדיף להימנע מהם. רציתי רק לרפא את הפוביה באלימות הנדרשת (או טיפ טיפ טיפ טיפה יותר מזה) וזהו, ולסתום את הגולל על כל הסיפור.

 

מקץ שעה וחצי, במהלכה לא הצלחנו, כאמור, להתקדם כלל, היה אלון היה קפוץ ומחושמל. לפתע החליטה אוולין לקרוא תיגר על השיטה. היא ריחמה על אלון האפס שנכפה עליו לשבת ולבהות בפות למשך שניות הולכות ומתארכות ולחכות עד שהמח שלו יסנכרן בין האווירה הנינוחה, הלחץ המגרה באיבר מינו וגופה החושני של אוולין הרחומה. בפשטות, שיפסיק כבר לפחד מחורים, או לפחות שיחריג פותות. זה התחיל להיראות חסר טעם. אני כבר איבדתי סבלנות והלכתי לנוח על הכורסה.

"עכשיו אולי ננסה בדרך שלי?" הציעה אוולין, מרוגשת. מבלי לחכות לתשובה שלי היא שחררה את אלון, הובילה אותו לספה מולי והושיבה אותו ברכות. הוא הביט בישבנה היפה כשהיא הרימה את תחתוניה מרצפת החדר וקרבה חזרה אליו. אוולין עטפה את עיניו המצועפות בתחתוניה ואחר כך החלה מרכינה את אגנה מטה מטה, אט אט. הזדקפתי בכורסה שלי והתבוננתי בריכוז. מי יודע, אולי יש לי עוד מה ללמוד. היא הברישה קלות את איברו הנרעד והממאן באיברה הרך, הנכון להכיל. בסבלנות אין קץ היא נכנסה קלות ויצאה מיד, מתנסה במגע מרפרף בעומקי מילמטרים בשעה שהוא עוצר את נשימתו, לוקחת אותו צעד צעד אל הלא נודע. אלון נראה דרוך אבל לא מפוחד. לא יכולתי לראות את פניה של אוולין אבל ידעתי שהיא גאה בהישג שלה.

נפתניתי להביט בו. הוא ליטף את גוה של אוולין בחושניות ומבלי שתבחין, החל מסיט את מעטה התחתונים מעיניו ומסתכל. נדהמתי לראות שאיבר מינו לא צנח למרות התגשמות הפוביה הכי עמוקה שלו. אם כבר להיפך. איברו היה כה נכון וזקוף, למרות קרבתו לחור המאיים... האמנם, למרות? התעכבתי לפתע על הנחת המוצא השגויה שלי. אבוי. אללי. כל-כך התביישתי, חשבתי ונהגתי כמו בתולה פתיה והובלתי את חברתי היישר אל המלכודת. איך לא הבנתי את זה קודם? מבטו של האפס היה שקוע במעשה החדירה כמו רוצה להיווכח במו עיניו שסוף סוף הצליח במזימתו והוא עומד להביא באוולין היפה. ברגע זה כבר הייתי בטוחה - האיש הזה לא פחד מדבר.

 

הצמד הנרגש השתגל דקות ארוכות, ובשלב מסוים, כאשר הצטיין התלמיד הנפחד והסכים לבתק את גם את בתוליה האנאליים של חברתי, כמעט התפתיתי להסביר לה על התרמית, אבל כשהאזנתי לאנחותיה הערבות, גמלה בליבי החלטה לא לספר לה לעולם. לא בשביל אלון האפס, חשבתי, בעודי מנסה להעריך כמה יעלה לי להחליף את הספה עליה הם משתגלים, אלא בשביל אוולין שהתחדשה במקרה צדקה ובעלם-צעצוע. מוטב ככה, שיהיה. כבר נוכחתי לדעת, הרי, כמה גרוע מזיין יורם.

סווריןן - טוב הלב שלך מתפרץ ממך בחלק מהסיפורים הללו, והוא כובש... הבחירה שלך לתת לאוולין לחשוב שהיא עשתה מעשה חסד, במקום להיות קורבן... זה מתוק בעיני.
משעשע ביותר
לפני 8 חודשים
סָטירה​(אחרת) - אני לא יודעת אם טוב לב. יותר כמו פרמטיות, האשה פשוט הייתה צריכה את זה.
בכל אופן, תודה על ההשתתפות.
לפני 8 חודשים
Cafe​(שולט) - אכן, מאד יקרים הצימרים היום.
לא הייתי מאמין שהתרגיל הכה שקוף של אוולין ואלון יצליח. על פתח תקוואיות זה לא היה עובד, הן היו מבינות מיד.
בהצלחה עם ניקוי הספה.
לפני 8 חודשים
סָטירה​(אחרת) - הפעם נראה לי שאתה מפספס. הרי לעולם לא הייתי מסרבת לחברה שרוצה להשתמש בדירה שלי למפגש חד פעמי שירומם את רוחה ויסייע לה לחזור לבן זוגה הליימך בסוף היום ולשמור על נישואיה. אוולין יודעת שיש בי מעט מאד שיפוטיות, ולכן אני באמת מאמינה שהיא לא ידעה.
פתח תקוואיות, אגב, ידועות כאסטניסטיות קשות.
לפני 8 חודשים
גבר סנדוויץ​(אחר) - חולון, עיר האורות
לפני 8 חודשים
סָטירה​(אחרת) - זה קצת רדוקטיבי אפילו. זו עיר שהיא עולם, הרבה לפני שבני ברק השתלטה על הסיסמה הזו.
לפני 8 חודשים
ColdRollSteel - כרגיל, משובח. תודה
לפני 8 חודשים
Menta​(שולטת) - את כותבת כ"כ יפה.
לפני 8 חודשים
יואליטו - את כותבת פשוט מושלם! שנונה וחכמה.. תענוג! תודה לך.
לפני 8 חודשים
סָטירה​(אחרת) - ותודה לך ולעלמה מעליך ולעלם שלפניה - כולכם אדיביםםם כל כך. 🤍
לפני 8 חודשים
בקספייס - זה חשוב לדעת לגמור. או במילים אחרות: אהבתי ולו בזכות הסוף.

היה לי ברור מההתחלה שהוא עושה את עצמו. כנראה שגם לך, אבל הרשית לעצמך לזרום עם אוולין. מעניין מה זה אומר עליך...
לפני 8 חודשים
סָטירה​(אחרת) - אין לי שום בעיה לזרום עם אוולין, זה האידיוט הקטן הזה שגרם לי לחשוב פעמיים אם כדאי לאפשר לקרקס הזה להימשך. חוצן שכמוהו.
לפני 8 חודשים
בקספייס - בסופו של יום בזה שלא הורדת את השאלטר עשית ג'סטה לאוולין - בכל זאת יורם..

אגב, איך ההרגשה שיש לך מישהו שנותן לייק לכל תגובה וסמי-תגובה?
לפני 8 חודשים
סָטירה​(אחרת) - למה שתסתפק בלחוות את התחושה בעקיפין? מעכשיו אשתדל לתת לך לייק כל פעם שאראה אותך (אלא אם תכתוב משהו שערורייתי במיוחד) ואחר כך ספר לי אתה איך זה מרגיש.
אתחיל אפילו בתגובות שלך כאן, כדי שתטעם ותתרשם.
לפני 8 חודשים
בקספייס - "לא הרגשתי כלום".

(:
לפני 8 חודשים
בקספייס - התגובה נמחקה על ידי הכותב/ת.
לפני 8 חודשים
Miss Hide - נהדר :)
לפני 7 חודשים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י