לפישל-ברוך-הזרע היה את החיוך העצוב בעולם, אותו הכרתי עוד לפני שבכלל ראיתי את העלם לראשונה. קודם להיכרותינו, חייכה אליי כך חדוי אמו, אשר פגשתי בגינה הקהילתית שלנו בחולון, לפני כחצי שנה. גינות כאלה פרחו בתקופות בין הסגרים וגם הצמיחו סביבן היכרויות ברוכות בין תושבים זרים. מה טוב ויפה. וכשהופיעה לראשונה בפאה חומה באורך בינוני עם שלושה שתילים של בזיליקום, כל החילונים היפים עטו על חדוי, ברכו אותה, וכיוונו אותה לגומות הקטנות, להפקיד את שתליה באדמה. גם אני השתעשעתי ושמחתי, אני רק בן-אדם ורעיון איחוד חלקי עירנו השסועה דרך קירובם אלינו במקום ריחוקנו אליהם, בהחלט קוסם לי. לפיכך ניגשתי והצעתי לה קצת ממתת צו הפיוס שלי: דשן תוצרת קומפוסט ביתי. זהו המהלך הקבוע שלי עם כל באי הגינה הטומנים בחובם הזדמנות כזו או אחרת.
זו הייתה הזדמנות כה אחרת, וכלל לא ידעתי. ברגע שפניתי אליה סימנתי את החיוך הזה, עוד לפני שנעשה חלק כה מרכזי מחיי עד שהתפוגג כמות שבא לפני כחודש.
חדוי לא בזבזה זמן. היא בזקה מעט מן החומר מעל השתילים היפים אך קל היה לזהות שאין לה עניין בצמחים או בשכנים. לאחר שיצאה ידי חובתה, פנתה אליי באותו חיוך עצוב, והבהירה בישירות "אני יודעת מי את. את זו שעוזרת לבחורים". מצד אחד, לא כל כך נבהלתי מכיוון שאני אכן די מוכרת ברחובות האלה בזכות פעלי זה. מצד שני, הופתעתי והוחמאתי מהמסגור, שלא הייתי מצפה מחרדית כמוה לאמץ. "אני משתדלת" השבתי, מהססת. ואכן, לאחר שהסבירה לי קצת יותר על בעייתה ובקשתה, הבנתי שמישהו, או אולי שרשרת של אנשים, עידנו עבורה את הדיווח עליי ועל מפעלי. היא סיפרה לי על בן הזקונים שלה, פישל, כבר כמעט בן שלושים ושתיים ועוד לא הצליח לאתר את החולונית שקורצה משורש נשמתו. "אתם יכולים לעזור? תוכלו לטפל בו?", המשיכה חדוי באותה ישירות שחיבבתי מיד. מהשינוי הפתאומי בלשון הפנייה הבנתי שאין הכוונה לגינון של כבוד המקובל אצלם, לא, האשה אשכרה חשבה שאני עומדת בראש מיזם חברתי מרובה משתתפים שמטרתו היא לסייע לגברים מבולבלים למצוא את דרכם וייעודם. נו טוב, אני מניחה שאפשר לראות את זה גם כך.
אני לא יודעת אם היה זה היצר הטוב או הרע שגרם לי להיעתר ולקבוע פגישה עם פישל, אך כבר למחרת בערב הופיע אצלי בדירה, מגודל ומכונס, לבוש כפי שמצופה וחיוכו ביישני ועצוב. הייתי סקרנית לדעת אם אגלה איזשהם סימנים של מצוקה ובלבול לנוכח העובדה שסוף-סוף לא היה זה איזשהו משרד שדכנים מרובה מבוגרים דאגנים, או קליניקה לטיפול ברווקים מעוכבי זיווג עם כל מיני שיטות והצעות. זו הייתה רק אני, עם הארוכה והמהוגנת שבין שמלות הבית שלי. הוא נכנס ואני סגרתי אחריו, מקפידה להשאיר את הדלת קצת פתוחה, פרט טקסי שאיננו מספק ואיננו עוזר, אבל המשכנו להקפיד עליו גם הרבה אחרי שהתגלה כלא יעיל, בכל פגישותינו במשך חצי שנה.
פישל לא היה עילוי, כך זהיתי כמעט מיד, אבל גם לא היה תמים וישר כמו אמו. מהר מאד נוכחתי שהוא כן מכיר את המוניטין שלי. נראה כאילו היה בכוננות מרוגשת לרגע שבו המפגש ייהפך למיני. זה עשה לי את זה כהוגן, אף שלכתחילה כן התכוונתי לשמור על הברית (שלי עם אמו) ורק לשוחח עם הבחור, לעזור להחדיר לו מעט הגיון.
אז בישירות שהנחתי שמוכרת לו מהבית, העזתי וניחשתי (תוכלו לקרוא לזה ניחוש מושכל): "אף אחת לא יפה מספיק בשבילך, כזה מן?".
תחילה פשט את הג'קט ואז ענה: "וגם מיוחדת, קשה למצוא בחורות מיוחדות".
"כמובן, גם זה חשוב. אף אחת לא יפה ומיוחדת", סיכמתי, כשהוא כמעט הגיע לפשוט את הציצית. לא מחיתי ולא עצרתי בעדו, הרי אני תמיד רוצה לדעת מה יש מתחת לציצית. "אבל אתה יפה ומיוחד, מז'יניק", הוספתי, "הילד הכי יפה של אמא".
"כן", הוא צייץ וקולו הסגיר גאווה וגם בושה. כמעט כל גופו היה שפוף, למעט.
פישל הפנה אליי את גבו והלך לעבר חדר השינה. צעדיו היו משונים. זרמתי, למה לא. הוא מצא חן בעיני. הילד המוזר נשכב על המיטה וידיו פשוטות לצדדים קרוב אליו, נראה היה כאדם המנסה להיאחז במים בהם הוא צף. נשכבתי לידו. רק התחלתי, וזה כבר היה קרוב לסיום: כמעט לא הייתי צריכה לטרוח עם פישל, הוא תמיד היה על הקצה. אחרי שניות מספר הוא הישיר אליי מבט, לראשונה מאז שהגיע. הוא חייך את חיוכו העצוב וביקש. אני אוהבת כשמבקשים, אבל הפעם התכוננתי מראש לגזור ולסרב.
"אבל חכה" הקשיתי, מגייסת טון מתפלמס, "אסור לך לגמור, לא?" הוא נאנח בעצב והחזיר אליי מבט שואל. אני חשבתי שזה ברור אבל הוספתי והזכרתי "אסור סתם ככה. צריך בתוך כלה". מושכת עוד קצת את המגע הפשוט שהספיק לו, אך מקפידה לא להגזים עם המינון. פישל היה צריך כל כך מעט כדי להגיע לשם. "אלוהים אוסר עליך", ציינתי, מנגנת על מצפונו וחרדותיו, ואז על מוזרותו הברוכה כשהוספתי, "גם אמא לא מרשה לך, עד שתתחתן". הוא נאנח בהתרגשות. ידעתי שיש שם איזשהו אדיפוס קטן. אבל זה לא חכמה, באיזה ילד מפונק אין?
"ואת?" שאל אותי, מקווה לישועה.
חייכתי אליו, חיוך לא מסויג "לי לא אכפת בכלל אם תגמור" ייתכן שבכלל לא הכיר חיוכים כאלה "למעשה, אני אשמח שתגמור". ברק עיניו היה מהיר מקולי, ולכן הזדרזתי והבהרתי, ממתנת את הרושם שנוצר וגם את תנועות ידיי על איברו: "אתה תגמור רק שם", והחוויתי בידי השנייה לכיוון פינת המטבח שניתן היה לראות מפתח דלת חדרי. עיניו נפערו בתדהמה ועלבון שפרפרו בי גם ימים אחר כך, שמפרפרים בי, בעצם, עד עכשיו.
"שם ל... לא שם"
"שם, שם".
"לא גומרים בפח", הוא התלחש, מזועזע מעצם המילים שהגה.
"אמת. גומרים בכלה", עניתי לו, בכל החמלה שהצלחתי לגייס, נערכת למשא ומתן. "אתה תצא עם חיה'לה שאמא שלך סדרה?" ראשו נד, מתחיל לקלוט את הבעיה "אתה תצא עם הבחורה השנייה ההיא מהמכולת?". הוא הרכין ראש. "ההיא שלמדה גרפיקה? ההיא עם האח מהשיעור של יוסל'ה? הזאת שדודה לאה הציעה?". לא ולא ולא, אז די. התחלתי להאיץ את העניין, שלא ילך לי כל הערב על פואנטה אחת.
"גש לפח", הפטרתי אחרי שניות ספורות. הוא מיהר לשם, רגליו כמעט כושלות תחתיו.
אחרי שפלט כמות מוגזמת של זרע, רציתי להמשיך להשריש את הלקח, על אף שהתעייפתי, נראה מעט מהייאוש של אמו החל לדבוק גם בי. החזקתי את ראשו מעל הפח, במרחק סנטימטרים בודדים מהאשפה שעתידה לתסוס ולבעבע. ביקשתי ממנו לשנן את תכולתה: קליפת בננה, ענב מעוך בודד, טיפה של הזרע של פישל, שאריות נזיד עדשים, עוד טיפה של הזרע של פישל, שאריות גבינה עבשה, גרעין אבוקדו משחיר, הזרע של פישל. ככה שינן בדבקות ואז נשלח הביתה להרהר בכל זה, לחזור עם מסקנות. ליד הדלת הוא חייך אליי את החיוך עצוב והכריע "זו שלמדה גרפיקה".
"בחירה טובה", עודדתי אותו, אך גם הייתי עצובה בעבורו. במבט שואל הוא הצביע על פח הזבל שלמד להכיר היטב בחצי השעה האחרונה. הסברתי לו על תרומתו החשובה לקומפוסטר השכונתי: "את הזרע הזה ביטלת לשווא, אם כי אולי בכל זאת יצמח מכחו משהו יפה".
את חדוי הייתי פוגשת בגינה מדי יום שלישי. היא הייתה מבקשת לדעת על התקדמות. "דיברנו על זה והוא הסכים ללכת עם הצעירה של פריימן לסיבוב בפארק", הייתי מספרת לה בשעה ש – אלוהי הקרת, שיסלח לי על התרגשותי הגואה לנוכח הדימוי הזה והידיעה – הייתה מפזרת את הדשן המחוזק מעל לערוגות ובינות עצי הפרי. "יופי", היא פסקה, מחזירה לי את השקית ומחייכת בעצב לכל החילונים היפים שטרחו סביבה, גאים בעצמם על גיוון חברי קהילת הגינה.
לאם אמרתי אמת טכנית, אם כי מהותית, אני לא בטוחה עד כמה מצבו של פישל השתפר בזכות התערבותי: הוא אמנם יצא עם יותר בחורות אבל אחרי כל דייט היה בא אליי ובוכה מעל הפח, ו(אחרי התעקשויות מרירות מצידו לא להמשיך ולצאת לפגישה שנייה עם זאתי או עם ההיא) אף נאלץ לפרנס את הפסולת גם בדרך היעילה יותר. "מה קרה עם גרוסמן? ועם רוחל'ה? ועם זאתי, שאמרת שדווקא אהבת את פזילת החן שלה?".
"הן סתם, הן כלום", הוא לחש, מבועת. "הו, באמת?" זעמתי על גאוותו "ומה אתה, דביל?". הוא רק רעד ושינן את תכולת הפח, פעם ושוב פעם, מנסה להפיק מזה את המירב: פסטה עם רוטב אדום, חצי מאפין, כמה עלי תרד רקובים, הזרע של פישל. "מעפר באנו, ולעפר נשוב", אמרתי לילד ליד הדלת, מזרזת אותו החוצה ואורזת עוד שקית בדרכי מטה לגינה. די נו, לא התאפקתי. זה כבר היה יותר מדי.
כך זה נמשך בסיון, בתמוז, באב ובאלול. הגינה שלנו צומחת ושוקקת, ומביתו של ילד הזקונים דממה, ואין ששון ואין שמחה ואין חתן ואין כלה.
כך למשך חודשים:
יוגורט חמוץ, לחם שחור, אפונים, בורקס דוחה שדחפה לי השכנה, הזרע של פישל.
עגבניית תמר ירוקת עד, תירס מכוסח, שאריות מנת שווארמה, הזרע של פישל
פלפלים שהרקיבו, קליפות של בצל ושום, הר מצחין של תבשיל צהבהב לא מזוהה. לצדם, עדיין, הזרע של פישל.
ומדי יום שלישי אמו מודאגת בעודה מפזרת את הדשן, שואלת מה קרה לזו ולהיא, עדיין בחיוך עצוב, מנסה להאמין שאולי בפגישה הבאה. הפצרתי בו, בפישל. נסה עוד. נסה גם אותה, ואת ההיא. נסה את כולן.
כך השבועות נמשכו ונמרחו עד שלפתע פתאום נעלמו לי שניהם, הבן והאם, במקביל, ביום בהיר אחד. את חדוי לא פגשתי בגינה זה שבועות ארוכים וגם בנה חדל מלהגיע. אכלתי את עצמי בלילות: מה קרה? אולי התייאש? אולי לקחו אותו למומחה מסוג כזה או אחר? אולי התארס? הלוואי שהתארס, הייתי מפללת. אולי הילד התוודה בפני אמו על המעשים האסורים? נחרדתי.
לא ידעתי ולא הבנתי מה קרה, עד שלשום, כשפגשתי את חדוי ליד המכולת, בדרכי אל הגינה. "את מצטרפת?" שאלתי אותה, משדלת, מפייסת, מנסה לעודד. הגשתי לה את אחת משקיות הזבל ופתאום הבנתי כמה עצוב יהיה לי לאבד את ידידותה.
"שמיטה", היא אמרה לי, מזועזעת מבורותי. כמה נעצבתי משהבנתי את משמעות הדבר גם לגבי פישל הקטן שלי. ידעתי שיש לי שתי ברירות: לאבד את פגישותינו או להפסיק להפריד את האשפה הביתית, אך לא, זאת לא יכולתי לעשות: זעמם ושיפוטם של החילונים היפים קשה מנשוא.
