פאב הקפה המחתרתי האגדי של חולון מיועד לאנשים מסוגי: כאלה שאוהבים את אווירת חיי הלילה השוקקים מחד, אך מאידך מתפקדים היטב בצלילות ולא נזקקים להסחות ממשימת החיזור או לגלגלי הצלה אלכוהוליים. כמוני גם ידידי המכונה חגב (במלעיל), החביב, המנוסה והכשיר. בכל פעם שאנחנו יושבים שם יחד אני עדה כיצד, במיומנות של חולוני ותיק ומבין דבר, הוא מאציל לברמן את ביצוע צעדי החיזור הראשוניים בשמו: מורה לו לברור את היפות מבין עלמות החן, להעניק להן כוס שוקו חם ולהצביע לכיוון התא בו אנחנו נוהגים לשבת, המשקיף דרך חלון פנורמי אל הנוף משיב הנפש של צומת שוקק, המלא באנשים החופשיים לנסוע למחוזות חפצם. כמה טוּב ואור.
השלישית מבין הפוקדות את התא הצדדי שלנו בפגישתנו האחרונה, התבררה כדמות משנית בסיפור הזכור לי ביותר מבין קורות אותו הערב. את צעדיה המהוססים ליוו קולות שידול נמרצים שבקעו, ככל הנשמע, מהפלאפון שבידה. בטרם הגיע לשולחננו הצלחנו לתפוס שברי משפטים כמו "אני רוצה לשמוע אותך מתחננת", "אני מקווה שזכרת להוריד אותם" ו"אל תקבלי לא, הערב רק כן". לבסוף נעמדה נערה שותקת ונאה דיה ליד שולחננו, אוחזת בכוס החיזור המהבילה, ממנה כלל לא שתתה. שתקנו גם אנחנו יחד איתה. הקול הגברי הלחוץ מהצד השני, לעומת זאת, חידש במהרה את הפצרותיו ודרש ש"נו כבר" מבהיר שעליה "להשיג את הזין הזה בכל מחיר". הנערה הוסיפה והאדימה, מהדקת את שתיקתה. חגב נראה משועשע קלות ורגוע לחלוטין. נדמה היה כאילו כולנו סביב השולחן רוצים באותו הדבר, אך רק הנוכח-נפקד מנסה להחיש את המהלך שלא לצורך. "מספיק, סובבי אותי", הוא תבע כעבור שניות ספורות. היא עשתה כמצוותו והפנתה את המסך אל חגב, שיוכלו לסגור את העניינים ביניהם.
הצצתי לרגע מעבר לכתפו של חגב, משום שקוצר סבלנותו של האיש הדליק אותי מאד. עם אלה אפשר לעשות את התהליך המשמעותי ביותר. בבואתו, לעומת זאת, הייתה מעוררת השראה פחות, עם דמותו המטושטשת, מתוח ומתייהר לו בחדר חשוך, אוחז בידו כוסית קישוט מלאה בנוזל ענברי. קיוויתי בשבילו שזה רק מיץ תפוחים. רציתי לפנות אליו ולשאול: ממה אתה בורח, לבד בדירתך? ומי ירדוף אחריך? אבל לפני שהספקתי, הוא פנה לחברי בתכליתיות הגסה והנכלולית שכבר הספקנו להתוודע אליה: "זורם לזיין את הכלבה שלי הערב? היא חמה ממש, צריכה כמה שיותר זין". כמעט יכולתי לשמוע את הראש של הבחור העלום מתפוצץ מרוב להט ודחיפות.
"ודאי, יהיה לי העונג", ענה חגב באדיבות האופיינית לו. הנערה חייכה בהקלה אך הבחור לא נרגע, המשיך לנזוף ולפקוד: "אבל בתחת", הוא צעק. "רק בתחת'". הנערה הנבוכה השפילה את מבטה והרימה את שמלתה כדי שנוכל להתרשם מתנאי העסקה. באור הקלוש יכולנו לראות שתי רצועות מוצלבות של מסקנטייפ כסוף הסוגר את הכניסה הקדמית, ולידו כיתוב שחור על עורה הצח והמתוח: 'סגור לרגל שיפוצים'. חגב גלגל עיניים לכיווני בדיסקרטיות (כדי לא לפגוע בעלמה שהחלה להתעסק קלות עם איבר מינה מבעד למעטה הרצועות, נואשת ולהוטה בעליל למלא את רצון אדונה ולפרוש לחדר-הנקה-וזיונים). כמוהו, גם אני לא התרשמתי, זה אחד מאותם גימיקים חסרי משמעות.
"בסיידר גמור, נסתדר בינינו בסוף", ענה חגב כמו שיפוצניק מיומן, קם ממקומו וליטף קלות את גבה של העלמה, כמו שעושים לילד שצריך חיזוק קל. "תודה, אדוני" מלמלה הנערה, מסתכלת לכיוון הגבר הלא נכון, מזוגגת. אני חשדתי שמי שצריך את החיזוק הוא דווקא זה שנשאר מאחור.
"אבל בשלושה תנאים", נזכר האיש לאחר שנתן את הסכמתו הבלתי מסויגת ובשעה שהשניים כבר התרחקו לאחורי החדר. "אתה מעמיד אותה מול ראי, אתה מצלם לי פי.או.וי מלמעלה! ואתה גומר רק בפנים, שטיפה לא תגלוש החוצה!". אבל אף אחד כבר לא היה שם כדי לשמוע אותו ואת דרישותיו מכמירות הלב. אף אחד, מלבדי. נתתי לו עוד כמה שניות להירגע. ואז נטלתי את הפלאפון בידי.
"שלום", בירכתי אותו.
"איפה עדנה?", הוא ירה לעברי, כנראה בניסיון להישמע בוטה וסמכותי. לי קולו שידר בעיקר מצוקה ותלותיות.
"אני חושבת שעדנה עסוקה כרגע" אמרתי "שלחת אותה למשימה, זוכר?".
"הוא יצלם לי אבל?"
"אני חושבת שלא" אמרתי, מראה לו את הפלאפון של חגב, שנשאר מאחור.
"אז לכי את לצלם", פקד.
הסתכלתי שוב על דמותו הנרעדת. "אני רואה שאתה מתרגש. משפשף קצת?"
"אני לא מתרגש".
"זה בסדר להתרגש" הרגעתי.
"היא מקבלת בתחת, חזק", לחש לעצמו בטון סוגסטי, במן קטטוניות שמוכרת לי היטב, ורעד עוד ועוד.
"אולי", עניתי, הרגשתי שמשהו לא בסדר אצלו, מה שתמיד מחרמן אותי. "אתה רוצה להראות לי?".
"סתמי כבר"
"לא יפה", נזפתי בעדינות אך בישירות, מנצלת את ההזדמנות החינוכית, "אם זה לא נעים לך אתה יכול להגיד לי 'לא תודה'".
"את מפריעה", הוא אמר, כולו נעלב.
אבל לא אני שהפרעתי, בנקודה ההיא כבר הבנתי, הרי הגבר הממוצע קופץ על כל הזדמנות להציג את מרכולתו ולאונן בצוותא. הלכתי על הניחוש האינטואיטיבי והפשוט ביותר: הוא מתחת לממוצע.
"אין מה להתבייש במה שיש" הפקתי עבורו מנטרת בזק מרגיעה, וייחלתי שהחרוז הפשוט יתפוס אחיזה בתודעתו, יחלחל וירפא. "היא מרשה לך, עדנה?".
"לא", הוא נשבר, מבהיר את הסיבה האמתית לעלבונו: "היא אומרת שפלורנטין רחוק לה. היא אומרת שהיא עוד לא מוכנה לחדירה".
"איתך", חידדתי. לי חשוב הפיכחון.
שתק.
"והשיפוצים?"
"ראיתי שככה עושים"
"אל תבכה"
"אני לא בוכה"
"אתה יודע, פלורנטין, גם לבוטן מגיע". אמרתי אז (ויידע גם הקורא שצריך לשמוע: עודני מאמינה בכך בכל לבי).
שתק. הבנתי אותו וכאבתי את כאבו.
הזוג משך את הזיון עוד ועוד, כפי שעושים המאושרים והחופשיים. חיכיתי איתו בשתיקה, מאזינה לבאסים העדינים שהרעידו קלות את חלל הפאב, כאלה שעוזרים ללב לפעום בקצבו אך לא מחרישים אוזניים, כמו שמצופה מן המכבדים את אוכלוסיית בני השלושים.
"אני כל כך חרמן", התוודה לבסוף, מוסיף לשפשף ביגון.
רחמיי נכמרו. רציתי לעזור. שאלתי בוטן אחד מקערתם של יושבי התא השכן, שהיו עסוקים בפעילות נמרצת משלהם. מקצב התקדמותם חזיתי שזמנם של חגב ועדנה בחדר הקטן קרב לסיומו. עניין אותי להסתכל על שני המסכנים האלה, שהכרתי היטב. אף על פי כן, מיהרתי לחזור ולסייע לאפס הקטן באילוסטרציה מעודדת, כך קיוויתי.
אחזתי את אגוז האדמה הכפוף בין האגודל לאצבע המורה מול מצלמת הפלאפון, מדגימה את סדרי הגודל. חשוב לי, כאמור, הפיכחון. לשולט הקטן מפלורנטין לא נותרו יותר פקודות ודרישות, וכל הגסות המתגוננת פינתה אתה מקומה לכניעה ותודה. הוא לטש עיניים.
המשכתי בתנועות ברורות וגדולות, בידי האחת הנייד, בידי האחרת הרמתי את אימרת החצאית הקצרה שלבשתי והנחתי את הבוטן במקום גלוי לעין בין כפלי שפתיי. אחר היישרתי מבטי אליו.
"אתה רוצה לראות?"
נאנק בכאב, הנהן.
"מגיע לך?"
לרגע היסס אבל אז התעשת, והשיב בחיוך קטן: "גם לבוטן מגיע".
"אמת ויציב" השבתי, מה שמחתי. "ילד טוב".
הנחתי את הפלאפון במקום תצפית טוב מתחת לחצאיתי, ממש מול הבוטן. הוא זכה בפי.או.ווי שלו ביושר. בדקות הקרובות לגמתי את השוקו המתקרר של עדנה, בעודי חשה את נהימות הבס של האפס הקטן בגלים קלים בפנים ירכי.
עד מהרה חזרו גם זוג הנאהבים. תחילה עדנה, סתורה ומאושרת. ממראה רצועת הכסף המרוטה שהשתלשלה משולי לשמלתה, קל היה להסיק, כפי שניחשתי מראש, שחגב בחר בכל זאת לסייע לסיים את מלאכת השיפוצים. בפיזור שליו פשפשה הנערה בחפציה, שלפה תמרוקים שונים. משמצאה את מבוקשה, נחפזה לתקן את שפתיה בורוד ילדי, מנסה להשיב לעצמה ארשת מהוגנת בקירוב בטרם צאתה אל הרחובות ההומים.
"עדנה", קראתי אחריה, מטעימה במלרע, להמתיק את המשמעות ולכבד את העונג שודאי הסבה לידידי, שהתקרב כעת גם הוא מירכתי הפאב. "הפלאפון שלך". היא צחקקה ושבה על עקביה, נבוכה ומפוזרת, אוספת מידי את הפלאפון החמים והדביק, שנדם כמה דקות קודם.
חגב צנח חזרה לידי בספה. "השתעממת?" התנצל, "מה הפסדתי?".
"נראה שקיקה ומוטי חידשו שוב את הקשר ביניהם", עדכנתי מהרכילות הטריה מהתא השכן, בעודי מחלצת את הבוטן. "חוץ מזה, שום דבר מעניין. פה גדול!" הוריתי לו, מנחה אותו ללעוס בפה סגור ואז לשתף בפרטי הזיון המרגש.
מה יפה חולון, בסתם ערב של אמצע שבוע חורפי.
