מחוץ לחולון.
היה לי יזיז לאיזו תקופה, חוצן, שהיה משתגע מזה. כל פעם שישנו אצלו היינו נתקלים במעצור כלשהו, משהו לא בדיוק היה עובד. אני השלמתי עם זה די בקלות. היה נראה לי טבעי שמחוץ לאזור שלך אתה מחוץ לזון שלך. הייתי שולחת אותו לגמור בכריעה מעל לפח האשפה ואז היה חוזר ומקריא לי פרק מ"נשים קטנות" באנגלית השבורה שלו, דברים רגילים שמסבים סיפוק לכולם.
הוא מצידו לא הניח לזה. היה נחוש לפתור את הבעיה.
שכר באופן זמני דירה שישבה בצלע הפינתי של בניין שחזיתו האחת נשאה כתובת חולונית והחזית האחרת כבר הייתה מצויה בשטחה המוניציפלי של ראשון.
במשך חודש היינו עורכים ניסויים. התחלנו לתנות אהבה, להתלקק ולהתקפצץ בבית השימוש החולוני, בצידו האחד של הבית, ובכל יום התקדמנו קצת לעבר דופן הסלון עם החלון הגדול שצופה לעיר השכנה. היינו כמו חוקרי ספר אמיצים, מזדיינים את דרכנו אל האופק, מסיירים במחוזות המסתוריים של הנשיות ושל התושבות, אבל ככל שהתקרבנו אל הסף כך ראינו את הסוף הקרב. בכל אבחה שלו לתוכי היה גופי מתרומם מעט ומבטי נישא אל החלון להצצה חטופה לעבר רשל"צ הקרבה, החורגת. הייתי נכבית ולובשת חיוך מזויף. עד מהרה היה קולט וחדל, מתרומם ופוסע בתבוסתנות לפח האשפה.
לקראת סוף החודש, בתום עוד משגל כושל, נעצב אל לבו ובכנות שהפחידה את שנינו אמר "גם בכל הלילות המאושרים בביתך לא באמת הייתי אני זה שעינג אותך" וקבע את מבטו המתקנא בחלון השירותים הצופה אל בנייניה מלאי האון של חולון. הוא סיים להקריא לי את החלק בו לורי ואיימי מתאהבים בלית ברירה זה בבינוניות זו ואז קם ועזב, כדי לא לחזור על טעותם. יותר לא שבתי לראותו. בצאתי מהדירה הורדתי את שקית הזבל אל המכולה המצויה בצד הנכון של הבניין, כדי לחלוק לו כבוד אחרון.
