כיצור מאד סלף-ספישנט אני אמנם רוצה לתת לנשלטוטס שלי מקום בחיי, אבל מתקשה לייעד להם תפקידים ולהאציל עליהם סמכויות. הם מצידם נעשים מתוסכלים ואומללים כשנמנעת מהם האפשרות לשרת אותי, לנסות ולהחזיר לי מעט מחסדי האמת שאני מרעיפה עליהם. זה נוגע ללב אבל מתיש, גובה ממני זמן תכנון רב ומאתגר את כושר ההמצאה שלי.
לפני כמה חודשים יצא לי במקרה לקבל לשורותיי שני שפוטים שהיו שירותיים מאד באופיים, חרוצים ופנויים. פנויים מדי.
די מהר הבנתי שהמפתח לצמצום היקף גזל הזמן הכרוך בהעסקתם המתמשכת הוא מיקבול.
הייתי הוגה עבורם פעילויות משלימות, צמדי משימות המייתרות ומבטלות זו את זו, ללא ידיעתם, כמובן.
למשל, באחר הצהריים החופשיים שלי היה אחד מסיע אותי מביתי לקצה השני של העיר. הייתי מודה לו על שירותו ומזמנת את האחר להחזיר אותי לביתי.
בפעמים אחרות היה אחד מהם מקבל מטלת קנייה ושטר פריך, רץ לסניף זארה הקרוב ואוסף את הפריט האקראי. הייתי מעניקה לו זרג אחד מקינדר בואנו שרכשתי מראש, וכעבור כמה דקות לאחר שנעלם מעיני מעניקה את התאום שלו לתאום, שתפקידו היה לאסוף את השקית, לשוב לזארה ולהזדכות.
כל הזמן חיפשתי דרכים לייעל ולשכלל, לעייף אותם מספיק כדי שיסכימו אחר כך להתכפכף, להשתגל ולישון בלי יותר מדי קונצים וטקסים. חיפשתי משימה פשוטה אבל סיזיפית, משהו קבוע ושלא יצריך ממני יותר מדי מאמץ והתערבות. לבסוף מצאתי את הנוסחה המושלמת:
פניתי לחבר שאמון על ההוצאה לאור של המקומון שלנו ומידיו קבלתי את מפתחות הכניסה לבית הדפוס.
מדי יום חמישי בארבע לפנות בוקר היו המכבשים מסיימים את פעולתם ושפוט א' היה מתגנב אל המקום ומסדר לפי הוראותיי: מאה חמישים עיתונים בכל אחת מהחבילות, אותן היה עורם בחמישה טורים על ארבע שורות. אחר כך הוא רשאי לקחת את אחד הגילונות, לגמור בתוכו בצורה מסודרת, להכניס אותו תחת בית השחי ולצאת מהאולם. משפוט ב' ביקשתי להגיע בשעה חמש וחצי ולסדר את הערימות מחדש: חבילות של מאתיים עיתונים נערמות בתבנית של שישה טורים על שלוש שורות.
בשמונה בבוקר, זמן מה לאחר שעזב הפועל החרוץ את המקום עם העיתון החמים והדביק תחת זרועו, היו מגיעים שמעונצ'יק, שלום, סוסי וכל שאר החברים נוטלים בידם כמה חבילות בסדר אקראי וזורקים לתא המטען להפצה באזורים השונים של העיר.
הייתי מרוצה. נהניתי לראות באיזו דבקות ממלאים שני החברל'ך שלי את ייעודם המטופש, בעוד שעבורי, עבור חולון כולה, לא הייתה לזה שום משמעות. מדי בוקר חמישי הייתי מקבלת הודעות תודה נרגשות ורצה לשירותים להרהר ולגעת.
הכל עבד ודפק בשלמות עד שחמישי אחד פתחתי את המקומון וחשכו עיני.
מסתבר שבאותו לילה הפעילו את מכבשי הדפוס מאוחר בגלל איזו ידיעה מרעישה על חתולה שהמליטה שישיית גורים על שולחנו של ראש העיר, ככל הנראה פעולת נקם של האופוזיציה. הכתבים חיכו בסבלנות המתבקשת עד שהשירות הוטרינרי העירוני פיזר את ישיבת הענקת השמות לגורים, על מנת להשלים את כתיבת הידיעה.
שני השפוטים המתינו בכניעה לעלות השחר עד אשר סיימו המכונות לקרקש והעיתונים סוף סוף היו מוכנים להעמדה וסידור. ניתן רק לדמיין את שני העכברונים היוצאים כה נרגשים כל אחד מחורו הוא ומתקרבים למכבשים הרושפים, ויכולתי רק לשער בנפשי את פליאתם לנוכח קיומו של העמית האלמוני. עד מהרה, באופן בלתי נמנע, החלו השפוטים לריב מי מביניהם באמת שייך לי ומי מהם נשלח על ידיי לבצע את המשימה הכה חשובה. כשהגיעו שמעונצ'יק והשאר הם שמעו אותם מתווכחים בקולי קולות, יוצרים הדים רועמים בכל חלל האולם:
"מי אתה, ילד??"
"הגבירה שלחה אותי, ומי אדוני?!"
"אדוני?? התעז? הנסיכה מאפשרת לי לעשות זאת בעבורה מדי שבוע!"
"מה אתה עושה?? הגבירה דורשת חמישה טורים!"
"שישה, דגנרט!!"
"היא לא תסבול ערימות בנות שלוש שורות!"
"אימבציל סר-טעם!! הנסיכה בעצמה הורתה שכך יהיה!!!"
"200 גיליונות בערימה?? יצאת מדעתך!"
הצופים המתינו מהצד, דבקים באדישותם גם כאשר התגלע בין השניים סכסוך עבודה אלים. תדפיסי עיתון בשחור לבן הנושאים את תצלומם המוגדל של האם גאיה וצאצאיה- בנצי, מיצי, שירית, יובל, מייק וגואל הוטחו לכל כיוון.
"התקשר לעורך" הורה המו"ל המקצועי לאחד מנהגיי המשאית המבולבלים "נראה שיש להם כותרת ראשית חדשה".
הו המבוכה, חשבתי כשהנחתי את העיתון תחת זרועי והתפנתי לחדר צדדי. ומה קשה ומורכב היה הטיפול בתקרית הזו לאחר אוננות צהרי חמישי הארוכה והמרגשת מהרגיל.