אם חשבתם שהמקבול ההוא היה קטסטרופלי הרי שהמקרה הבא הביא לקיצו את "תקופת הזוגות" שלי.
---
אני לא שותפה להיסטריה ממגמת ההתחרדות בשכונות שונות בחולון. לא כי אני מבחינה בכך, לא כי זה לא עלול לפגוע גם בי, אלא פשוט כי עד כה הרווחים היו גבוהים מהמחירים: שניים מהשפוטים הכי מצטיינים שלי נמנו עימהם.
כשהבחנתי בנוכחות של המגבעות השחורות ברחובות השכונה התחלתי לחוש התעוררות, ולא מהסוג הרוחני. חיכיתי להם. עד מהרה, כפי שצפיתי, למדו המהגרים את השטח ובאו לחפש אותי. בין אלה שהגישו את מועמדותם בחרתי בשניים.
הראשון, הליטאי, הפך בי והפך בי בתחכום ובמסירות, ועוד לפני התנוחות המורכבות האלה, הגה בי יומם ולילה: איש מעולם לא למד את האיבר שלי בכזו דקדקנות, הגם שבעיניים עצומות כדי לא להסתכל "באותו המקום". הוא היה בעל משמעת עצמית מדהימה, חרוץ מאד בשירותו ומקפיד על כל הוראותיי, בקלה כבחמורה. אם נתקל בעמימות בפקודותיי אליו היה ממהר ומשגר שאלות הבהרה, מסיק הסיקים יפים, מנסח לעצמו סעיפים ברורים וחי על פיהם ללא פשרות. אבל מה, רציני פחד. בקושי מחייך. היינו עוסקים במשגל כמו בדבר שיש בו קדושה, ולפעמים זה היה לי קצת כבד. "צא מהאבל", הייתי משדלת אותו, "היום לא תשעה באב". הוא השיב לי ברצינות שצמררה אותי: "כמובן שלא, הרי אנחנו עוסקים בתשמיש המיטה".
לעומת זאת היה החסיד שלי בחור פשוט ושמח עם חוש טבעי להערצה, ציות וסגידה. לפעמים, כשאני מנסה להנחות חדשים אני מביאה אותו ואת הנהגותיו כדוגמה. הבן אדם היה ממציא טקסים שלא הייתי יכולה בכלל להעלות על דעתי. בין משגלים מלאי עונג ותשוקה, בהם היינו מעלים באחדותנו ניצוצות גשמיים לכדי אור גדול, היה עורך לנו טיש יפה-יפה עם קיגל ופירות והוא היה מחכה בקוצר רוח לאכול משיריי. כשלפתע היה גואה בו הצורך היה מניח את גיליון "המודיע" שבידיו, משפיל את עיניו, משרבט פתקא והולך להמתין בחדר השינה. הייתי קוראת בהתרגשות את סטיותיו מלאות המעוף ונפנית אחריו לממש את ייעודו האמיתי, לגלות את הווייתו הנסתרת. אחרי העבירה היה מביט לתוך עיניי הכופרות, בהן זיהה זה עתה מהות אלוקית של קדושה שאני לא הצלחתי למצוא אף פעם, וטען בתוקף "לית אתר פנוי מניה".
ידעתי כי טוב.
אך הכל נגמר בבת אחת. היה זה ביום ראשון אחד בבין הזמנים, לליטאי פתאום היה זמן פנוי בשפע תחת ידיו, אותו הוא בחר לבלות תחת ידיי. באמצע מלאכת הקודש שלו הוא פסק לפתע במבוכה. ממבטו ניחשתי שהצ'ולנט של צהריי אמש כנראה נותן בו כעת את אותותיו. הליטאי הוציא את "יתד נאמן" משקית הניילון שלו ונחפז לבית השימוש. "גדוילים", מלמל במבוכה. זה רק אנושי.
הוא לא חזר עוד.
זעקת השבר שלו כשגילה את העיתון האחר שנשכח שם לא יוצאת לי מהראש.