יש פרק ב״בית הלבן״ שבו יו יו מה מנגן את הסוויטה הראשונה של ברך בג׳י מייג׳ור.
אני ראיתי את הפרק וחשבתי על הסשן שעתיד לבוא כמה ימים אחרי.
ההשראה נחתה עלי והחלטתי שכל פעם שפעולה נעשית כאשר היא במצב פסיבי אני אשים מוזיקה קלאסית.
התחלתי בסוויטה, שהקצב שלי הואץ עברתי לסימפוניית הצעצועים של מוצרט (היא צחקה שזה התחיל) ואז לכמה יצירות יותר כבדות.
אני מנסה להיזכר ואני לא יכול, אני זוכר איפה הייתי בעולם (בודפשט), אני זוכר מה אכלתי באותו יום (אפילו הבאתי לסשן מקרונים משז דודו ליד הבזליקה של אישטוון), אני זוכר את הקשר שעשיתי, הסימנים של החגורה על ירכיה המעוצבים, אני זוכר את הבר שבו פגשתי אותה (בר הקוקטיילים מהטובים בעולם - ההמינגווי) יומיים קודם, אבל אני לא זוכר אותה, לא את פניה ולא את שמה.
אולי אני מדחיק, אולי אני אזכור שוב בקרוב אך האמת היא שמעולם לא התחרטתי על משהו שעשיתי בחברת נשים כמו שהתחרטתי על משהו ששכחתי מחברת נשים.
כי ברגעים הללו, אני תמיד שוכח לזכור, אני זוכר את הכל, את הגבולות, את המסקנות וההסקות שעשיתי כדי להתאים את הסשן לדינמיקה.
אני זוכר תמיד להקפיד על כללי בטיחות, את ההעדפות שלה ואת מאות ההערות הקטנות שצפונות בראשי.
אבל אני תמיד שוכח לזכור.
אז הקשבתי ליו יו מה, חשבתי אולי זה יזכיר לי אותה, וכל מה שזה הזכיר לי זה את הפרק ב״בית הלבן״.