חוויות משותפות הן כלי חינוכי מהמעלה הראשונה,
הן מלמדות אותנו אמפתיה, קבלה של האחר, הן מרחיבות את אופקינו באשר למגוון האנשים שחולקים איתנו את החוויה.
החוויות הללו נהיו יותר ויותר נדירות. אנחנו יושבים ליד פחות אנשים באוטובוסים (במיוחד בהתחשב בכך שכשגם שיושבים לא מדברים זה עם זה כי כולם עם אוזניות ומסכים).
רובנו לא חולקים משקאות עם זרים על ברים אפלוליים (למזלי בתל אביב עוד נותרו כמה מקומות שמאפשרים עונג ספציפי זה).
פחות ופחות אנשים חולקים סרטים עם זרים בקולנוע (וכן, אני מסכים, נטפליקס זה ממש נוח).
אנחנו משתמשים בנוחות ובטכנולוגיה כמגן, גם מפני האי נעימויות העלולות להלוות לאינטרקציות עם זרים אך אנו לצערי גם מתגוננים מהיתרונות. בעברי הכרתי אנשים בהתקלויות, בנות זוג, חברים, אנשים שהועילו לי בחיים אפילו (פעם ישבתי לבירה עם פקחית שנתנה לי טיפ שאחרי שנים עזר לי לבטל דוח של חבר).
אני לא יודע אם זה שווה את זה, אולי כן, אולי לא, אבל זה בהחלט משהו שאנחנו צריכים לשים לב אליו.
אז למה כתבתי את זה? כי ראיתי שוב את הקליפ הזה של רדיוהד, שפרט לכך ששרלוט גינסבורג וג׳וני דפ הם שניהם שחקנים מצוייינים, הם מגלמים בקליפ חוויה ייחודית. חוויה שאני ככל הנראה בן לדור האחרון שיזכה לחוות בה.
פעם, כשעוד היו חנויות דיסקים, היית יכול להקשיב לדיסקים (לחלק מהם בישראל, בחו״ל לרוב היה מבחר גדול יותר של דיסקים פתוחים) ואז מישהו היה פשוט מרים את אחת האוזניות האחרות שחוברו למכשיר ההשמעה ומקשיב לדיסק בו אתה בחרת.
איזו אינטימיות.
אין הרבה כלים טכנולוגיים שאחראים ליותר חברויות אמיצות מאשר המפצל של האוזניות.
מישהו בכלל זוכר אותם?
