סחלב

בקצרה, ממש בקצרה:

לפני כמה שנים

בן זוגי, מזכירתו ובעלה

נראים מעולה

התחיל בחברות, העמיק, התעצם, חושניות, מגעים מהססים, חילופי זוגות, חדרים נפרדים, לעיתים חדר אחד, מיטה אחת.

בעלה מתחיל לפתח קצת רגשות, מבקש שנצטלם ביחד במיטה, מדבר עלי קצת יותר מדי בזמן שהוא לבד איתה, גומר בפראות ביחידות איתה כשלוחש את השם שלי.

קינאה, הסתגרות, העלמות.

כמעט 3 שנים ללא מפגש או שיחה.

לפני כחודש, החלו להזדחל חזרה לחיינו.

מה יעלה בגורל עכשיו?

וואווו כמה זמן לא הייתי פה

כמה זמן לא הייתי הסחלב ההיא, שנקראה על שם פרח ומאז שלא משקים אותה היא נובלת.

אחד הלך וגם שני ורק אני נשארתי עם הזיכרונות ואני הרי סולדת מכל שמץ של נוסטלגיה, אז מה בעצם קורה פה?

מי אני?

סחלב1

סחלב2

לעולם לא אדע.

ממתינה בסבלנות לזה שיגיע עם הרצון להתיז עלי מים, לעורר אותי מתרדמת מאה השנים בנשיקה, זה שלמראה ההודעה שלו לא אוכל לסרב לכל מה שיציע לי.

יאללה בוא!

לפני __ שנים הפכתי את הדלי עם המים המשומשים שהיו בו, דילגתי מעל השלולית ברגל קלה (ויש שיאמרו קלה מדי), שיניתי את שמי, העלמתי את זהותי הקודמת וטישטשתי את העקיבות.

מאז, התחרטתי כבר מיליון פעם, ניסיתי חצי מיליון פעם לחזור וחצי מיליון פעם נעניתי בדחיה.

נכון, אני כבר לא אני. נכון גם שהמעשים שעשיתי אולי נטולי כפרה, אבל במצב הגלובלי הקיים, שאין לדעת אם נצא ממנו חיים, לא בא לי יותר להסתתר.

אז אני מעלה כאן משהו קטן, כזה שלקרוא את השורות שכתבתי בעצמי כשהייתי מישהי אחרת, ממש צובט את הלב,  בדיוק כמו הצביטות שהוא היה משאיר על עורי כשאהב אותי ממש, בטרם חטאתי.

אז תרשו לי לקחת אתכם לחדר השקט,  המלא בלחישות משנים עתיקות, ערפל של זכרונות ומאורעות, שאני, כנראה הייתי רק שכבה אחת, קטנה ודקה, של זיכרון.

"ורק שם, בחושך, כשמגיע השקט

כשהסערה ששטפה שם שככה 

כשעדיין אין דבר שמפריד בינינו

רק אז

אני מרשה לעצמי להתערטל אפילו עוד טיפה

בדקות האלה, כשאני מלאה בך

והריחות שלנו נמהלים זה בזה 

רק אז אני מסוגלת לספר לך את סודותיי

פחדיי

ובאותו הרגע

כשנשמתי ניצבת חשופה לפניך

אז

אתה קורא לי פולניה"

טקסט שכתבתי לפני 4 שנים, עדיין כל כך רלבנטי,

עדיין מתאים למציאות של היום

עדיין מחכה כורעת, על אריחי הרצפה הקרים

המילים אותן מילה

האישה, אותה אישה

המשיכה להישרף בלהבה שלך רק התגברה.

"נמשכת כמו עש ללהבה הקפואה שלך. מבולבלת

רוצה מאוד, הרבה מפחדת

עדיין כאן.

נלחמת ברגשות שעטים עלי מכל עבר

כן, כן ואולי? וכדאי?

וכן  עדיין כאן.

חסרת סבלנות, נאבקת, נכנעת ושוב בועטת

עדיןן כאן. 

ושום תירוץ שיתקבל או שלא על דעתך לא יהיה פה.

שום הסבר למה שעובר עלי לא יעלה בפניך

ושום מילה בזכותי לא תישמע כאן.

אבל

מחכה למילה שלך, לחובה או לזכות.."

מכירים את זה שראיתם כוכב נופל וביקשתם משאלה?

הלילה אחת מהמשאלות שלי התגשמה.

וזו חוץ מבריאות לכולם ושתמות הקורונה 

זו משאלה שגרמה לי ללכת לישון עכשיו עם חיוך על הפנים ודגדגן מאוד מרוצה...

לילה טוב

אני בוחרת לעצמי את הרגעים לקרוא אותה. לא מרשה תמיד, יודעת שהנוסטלגיה תשטוף אותי בזרם חמים של דקירות סכין בכל הגוף. זכרונות של תקופה אהובה שלא תחזור יותר.

היום הרשיתי. קראתי כמה פוסטים שהייתי נוכחת בהם. אמנם נוכחת מהצד, צופה, לומדת.  תיאור של זמן מאושר, מהול בפחד וכאב מהסוג המענג, רגעים קטנים של אושר, ככה קוראים לזה?

היא כבר לא פה. יש לה חיים אחרים, פשוטים, משפחה.  היתה פה כמוני, בגלל אהבה. והלכה.

אני עושה את צעדיי הקטנים בניסיונות לחזור לזה ששלט בחיים שלי בתקופה הזו.  זה ששילב את עצמו בחיי הפרטיים כאילו היו שלו,  זה שמרדתי בו, שפגעתי. אותו אחד שתמיד היה לצידי, תמך, שכמה משפטים שלו עדיין משמשים אותי.

אני מחפשת סליחה.

לא, זו לא הקורונה שמדרבנת אותי, זו ההבנה שחיי אינם שלמים בלעדיו. 

אני במקום אחר עכשיו, זה לא סותר את העובדה שאני מבקשת לעצמי אותי גם במקום הזה.

תסכים לשלב אותי בחייך עכשיו?

ברור כמו שהירח זורח עכשיו והמעלות ניצבות על 13 בדיוק

ככל שאני אתקדם, הוא ילך לאחור

אני אבקש, אשלח רמזים והוא יבהיר שהוא כבר במקום אחר

אולי עם מישהי אחרת. אולי היא לא ממש אמיתית.

והוא יודע , בטח שהוא יודע

שאני משתוקקת לחזור,  להיות שם

לחוות את הפחד, הכניעה.

המרחק הוא קצר, רק אושיט יד ואגיע.

אבל קצרה ידי.

אז נכון, אני פה. רק פה. 

רגע, רק תנו לי להוציא את הויברטור הורוד שלי מתוכי ואני אתכם.

עדיין מעורפלת מעט מהאורגזמה שלפני דקה שאליה הגעתי תוך כדי צפיה בסרטון סקסי במיוחד שבו הגבר בועל בפראות את האישה כשהיא על ארבע ושנראה עליה שהיא די נהנית מהענין ואז מחליף בין החורים בהפתעה. המראה של פניה שמשתנים מרגע אחד מעונג צרוף לכאב איום הפתיע אותי מצד אחד והבהיל אותי מהצד השני.

הפתיע, כי לא זכרתי ששחקניות פורנו מצטיינות כל כך במשחק והבהיל כי ההנאה שחשתי למראה הכאב שלה הזכיר לי בעצם את הכאב שלי. את הזכרון שחשבתי שלעולם הוא לא יצליח לחדור לשם, עד כמה שניסה .

אז לסיפורנו. בכל שנותיי במקום הזה הסכמתי להיות תחת שני אדונים בלבד . הראשון, הוא זה שבעצם הכיר לי את העולם הזה, שכל מה שרצה היה להשביע את רצון הנשלטת הקטנה שלו, תוך כדי זה שהוא מכאיב לה במידה המדויקת המתאימה לה, לא טיפה יותר אפילו. שתשב ליטרלי על הרצפה לידו באירועים ותביט בו בעיניי פאפי תוך כדי שהיא מכשכשת בזנב.

כיבדתי אותו, המון. אפשר להגיד שהיתה מידה לא מבוטלת של הערצה (הדדית) בקשר הזה. 

השני היה ההיפך הגמור. אני חושבת שהמניעים שלו לקשר איתי היו חשודים. יש לי רעיון בקשר לזה אבל אני אשמור אותו לעצמי. הרגשות שלי אליו שטרם נעלמו מונעים בעדי.

למה בעצם אני מספרת את הסיפור הזה? 

כי תוך כדי הצפייה בסרטון נזכרתי בו, בשני. הכאב שחשתי כשהוא ניסה, השתדל מאוד, התאמץ אפילו לחדור לתוכי מאחור, היה כאב, אדיר אמנם, אבל מהול בעונג טהור כשהמוח שלי שלח נחשולים של אנדורפינים  לכל אורך הגוף, שניטרלו את הכאב והשאירו רק את עוויתות ההנאה מרעידות את גופי.

ואני אומרת ניסה, השתדל, התאמץ רק בגלל שהכלי שלי שניסה לחדור לתוכי היה (עדיין כנראה) עבה ורחב מעבר לממוצע.

מתגעגעת לשניהם.

מתגעגעת אלי, לאישה שהייתי תחתם.

שרועה בתנוחה האהובה עלי: על צד ימין, הירכיים חובקות את הויברטור הורוד שלי, מונעות ממנו מלהחליק החוצה, הפטמות שלי מציצות בבישנות משמלת הלילה הדקה ואת הפעימות של הדגדגן שלי אפשר לבטח לשמוע עד החדר הסמוך, לשם הוגלה החוקי כעונש על הבגידה הנוראה ביותר: הוא חלה בשפעת.

העיניים שלי נחות על המילים שלו. מילים שקטות אבל מלאות תוכחה. מילים מעטות, נכתבו בקמצנות, מענין שהפעם הוא טרח להסביר, דבר שבעבר לא קרה תכופות, והיה עלי לקרוא את מחשבותיו ולפעול בהתאם , או ש... יש לי הרגשה שעלי להודות לו על כך, אולי בהכנעה, אולי בתנוחה האהובה עליו, אבל אין אפילו הגה או הברה אחת מהכיוון שלו.

עוד לא לחצתי על כפתור ההפעלה. כנראה שזה לא יקרה הלילה, אני ממתינה שהוא יעשה את זה. ילחץ על כפתור ההפעלה שלי, יגרום לי להתעורר מתרדמת החורף שגזרתי על עצמי.

אני בהמתנה.

הרשיתי לעצמי (כי אף אחד לא הורה לי לעשות את זה) לעדכן לעצמי את הפרופיל.

פעם חשבתי שהכל ברור שם, מסתבר שהיה ברור רק לי...

אז הוספתי כמה סעיפים קטנים ומעצבנים אבל מחוייבים.

הערות מישהו?