סחלב

לא יאומן באמת שלמרות החינוך שקיבלתי (לא לשאול, לא לתהות/לטעות, לא לדבר ובטח לא לבקש) כל מה שהייתי צריכה לעשות זה להגיד מה אני רוצה.

אז הצפתם אותי בהודעות ארוכות, מפורטות ובהחלט מעניינות. כמה מהן בודאי נכתבו על ידי נשים כי קצת קשה להאמין שגברים כותבים כל כך יפה (סתאאם, בדיחה לא מוצלחת).

אז תודה, על הזמן שהקדשתם, על המחשבה ובהחלט על תשומת הלב.

כל הודעה קיבלה את המענה המתאים לה .

אני נחמדה,  כבר אמרתי?

נכון, חזרתי לפה אחרי תקופה שלא.

לא בגללי, בגללם. אבל זה כבר סיפור אחר.

אני אמנם נשלטת בכל רמ"ח איברי, אבל עם טיפת שכל בראש ואינטיליגנציה גבוהה. 

מאתמול אני מוצפת בהודעות. רק בקשה אחת לי אליכם - במלוא הענווה וההכנעה  - תהיו מעניינים! אני כל כך נחמדה ועונה כל כך יפה להודעות האלה. אנא, אל תכתבו לי "היי"  תהיו מפורטים.תספרו על עצמכם במיוחד אם הפרופיל שלכם ריק. תשתדלו גם להיות מעל גיל 45.

לצערי, ואני מאוד כנה פה, רף הציפיות שלי די גבוה. התרגלתי לטוב, לשולטים (שניים בלבד) ותיקים ביותר,  עם ידע וניסיון. אז, זה לא מה שאני מחפשת עכשיו, כי כמו שאפשר לראות  הקשרים האלה לא ממש החזיקו מעמד. אז אולי צריך פה משהו אחר.

אולי אתה תהיה האחר שלי?

כן, כל הדרך, מטופפת על עקבי סטילטו דקים, בלי הרשע שיחזיק לי ביד, בלי המאסטר שינסה לנתב, המסלול שלי לפתע נפער, החיבור הקטוע התחבר כל כך בטיבעיות.

אז כן, אני לבד. מתרגלת למעמד באיטיות האופיינית לי, מתוודעת מחדש לשכנים,  מגלה הפתעות בכל חדר.

אז הוא לא יפנה אלי כנראה, וההוא כבר לא צועד איתי בנתיב המוכר. 

אבל אני פה.

כל הפאר וההדר

כל העבר המפואר 

אני כאן.

שוב.

אני מאמינה שאני על פני האדמה הזו רק כדי לשמש כלי להנאתו.

כל ההוויה שלי מופנית אליו, עכשיו ובכל השנים שעברו. אני מרוכזת עכשיו רק בדבר אחד.

כל שאר החוויות שעברו עלי, כל העינוגים שעברו על גופי היו שם למטרה אחת בלבד: להכין אותי אליו.

אני אמתין, עוד יום, עוד חג, עוד שעה, אטפס על ההר העצום הזה וכשאגיע לראש ההר אתן לו את הדגל שלי, הוא אלוף בלמצוא את הנקב הכי כואב אצלי כדי לתקוע את המוט בתוכו. 

I serve for the pleasure of the master

הוא יושב מולי, לא רואים הרבה גברים כמוהו במחוזותינו (קרי, הכלוב) גבוה, מכסיף, מרשים, מאוד מרשים.
במבט ראשון רואים בטחון עצמי, יודע מה הוא שווה, אפילו היציבה שלו מעידה על כח, במבט שני ובמבטים נוספים שאני משקיעה בו הוא מתגלה שבור מבפנים, הוא מתקשה להסביר את עצמו אבל ברור לחלוטין, הביטחון העצמי שוקע בבאר עמוקה של קדרות, הישיבה שלו פתאום שפופה, הוא מדבר תוך כדי חיוך אבל החיוך שלו מתעקם בעגמומיות אין סופית.
גם התמונות ששלח לי משקפות אומץ, תעוזה, שובבות. אני לא רואה שמץ מזה בדמות שאני משתקפת במשקפי השמש שלה.
אני מסתכלת עליו, מנסה להפעיל את קרני ה-X שלי על מנת לחדור פנימה, להסתכל ברמת השלד, אני בודקת עם עצמי האם יש מצב שהוא לא ממש מספר לי את האמת, אבל תל החרבות שנשקף מהעיניים שלו לא משתמע לשתי פנים.
הוא תקוע בעבר, מנסה להחיות אותו, דבר שמעולם לא הצליח ואיך בדיוק מישהי מסוגלת להחליף את העבר? או למלא את החסר? או לפחות להיות דומה קצת?
עצוב, מאוד עצוב, ככה בדיוק הוא נראה כשהוא מדבר, כשהוא מנסה לתאר לי כדי שאבין את הפרדוקס הטמון בו, זה שגורם לו לסערה כשהוא חוצה את הקו המפריד בין המוכר לבין העולם שבחוץ.
וזו ההוכחה שאסור להסתכל בקנקן אלא להסיר את המכסה ולהביט טוב טוב מבפנים, הדברים שמתגלים שם כבר לא ממש נוצצים.
ומה אני אמורה לעשות עם הגבר הזה שכל מה שהוא רוצה זה שאוריד אותו על ארבע ואתייחס אליו גרוע מכלב, אבל מה שהוא בעצם צריך זו טפיחה עצומה על האגו, טיפוח הביטחון העצמי ואולי גם ציפרלקס אחד או שניים כדי להקל על העצב.

ופתאום אני שמה לב שזה כבר לא רעיון טוב לשוטט בשמלה ללא תחתונים. לא שרוחות הסתיו התחילו להתרוצץ לי בין הירכיים, אלא שהלחלוחית שהיתה שורה שם בעבר התחלפה ברטיבות שופעת, בדגדגן שמדמיין שהוא מחליפו של הלב ופועם בחיקוי מושלם רק שבמקום דם הוא מזרים בעוצמה מחשבות פליליות לתוך הראש שלי ומפריע למחשבות רגועות יותר להיכנס.
אני מסתובבת סביב ציר דמיוני, כזה שגורם לזגוגיות עיניי להתערפל, כזה שהופך כל גבר ברחוב לכפיל שלך, כזה שמפעיל את מנגנון הכניעה שלי וכמעט מפיל אותי על הברכיים.
החגים האלה לא מותירים לי זמן פנוי, בין ארוחות חגיגיות לטיולים ולחגיגות יום הולדת, אבל בכל פעם שאני נעצרת לשניה, אתה משתלט לי על הראש (בדיוק כמו שאמרת שיקרה) מהראש, המחשבות נודדות אל הגוף והגוף, כנוע לגמרי, כמעט בלי שליטה מניח לך להשתלט עליו מרחוק, מדמיין אותי, אותך ושלל תנוחות נועזות יותר או נועזות פחות, העיקר כוללות חדירה שלך לתוכי.
ואני מתכוונת לחדירה פיזית, כי את מבצע החדירה למוח שלי כבר ביצעת ביעילות כמו מפקד עליון נחוש, שלא לדבר על קור הרוח שהתלווה לזה.
Spare me

הליכה בפארק ב 23:00 בלילה נשמעה רעיון מפתה לפתוח את סוף השבוע, אבל הניצנוץ של הפיתוי קצת התעמעם לנוכח השטחים החשוכים והריקים שהקיפו אותי ורק האדוות המוארות שעלו מהאגם שברו קצת את החשיכה ואת הפחד שהתגנב ללבי.

אז הגברתי מהירות ואת הווליום של הספוטיפיי באוזניים רק כדי לגלות שמישהו מגביר מהירות מאחורי.

כמעט ילד, צעיר ממני אבל זו לא חוכמה, בשתי אצבעות הוא מסמן לי שיש לו כוונה לצעוד לידי. היד שלו עצרה אותי מלשלוף את האוזניות ולשאול אותו מה לכל הרוחות הוא חושב לעצמו. הוא מחייך ומתאים את צעדיו אלי.

אנחנו משלימים שלושה סיבובים של צעירה מהירה (בשבילי, אני בהחלט שמתי לב שהוא משתדל להאט כדי לא להתרחק) וכמו בכל פעם, אני ניגשת לספסל שניצב ממש על שפת האגם, שולפת מהחזיה סיגריה ומצית עטופים בניילון נצמד, מציתה,  שואפת עמוק ומציעה לו. הוא מסרב.

אנחנו יושבים ומביטים בתנועות האיטיות של האגם שמעסה את הדפנות הכהים ואני תוהה לעצמי כשאני מזהה שהשיר שמתנגן לי עכשיו באוזניים הוא Is it a dream של קלאסיקס נובו. 

שיהיה סופ"ש מדהים.

4 שעות בסך הכל

3 שעות נטו

4:1 לטובתי

24 שעות שעברו

מאות מילים (נדמה לי, הייתי עסוקה מכדי לדייק)

קצת יותר מזה גניחות הנאה שברור שהשכנים ירימו גבה 

זוג ירכיים דואבות

זוג פטמות שקצת מתלוננות

סימן אחד אדום על הפלח הימני

לסיכום: לא ממש בא לי לסכם, מרגישה כאילו דרסה אותי משאית עם נהג שיכור. זוחלת על הגחון למיטה.

מסתבר שלגלים של הים יש השפעה מאוד מרגיעה עלי.

כוס ארוכה של מרלו שידיד טוב סיפק ועשן של סיגריה שלא הצליח להסתיר את הנוף והעובדה שכתבתי פוסט ארוך מאוד שנגנז יחד עם החול שנשטף בגלים הכחולים וזהו...

נרגעתי.

אפשר להתחיל מחדש.

אני עצובה מדי וכועסת מדי הפוסט הזה אמור היה להיות כתוב בהתאם. אבל, מכיוון שלזרוק חרא לכיוון המאוורר זה לא הסגנון שלי, אני הולכת לשים את הים בתוך זגוגיות המשקפיים הורודים שלי וקצת להירגע לפני שאני פותחת פה כזה פוסט עם זעם נוראי על האינטואיציה המחורבנת שלי שממש זילזלה בי בימים האחרונים.  דבר שלא קרה המון זמן.

אני כנראה מקולקלת.