סחלב

יש רגעים שבהם אני תוהה האם הקשר בינינו נוצר מהסיבה הנכונה.

אני פה כי זה מה שרציתי המון זמן, פינטזתי על זה גם כשהייתי במקום אחר, גם כשזרועות אחרות חיבקו אותי, היבטתי מהצד ורציתי גם את זה. יש לי עיניים גדולות, אני רוצה הכל, אני אעשה הכל כדי לקבל את מה שרציתי.
והגעתי לפה, עכשיו אני כאן.
הלומת מלחמה, שיכורת ניצחון, כנועה.
ואתה?
מה הסיבות שלך?
ולמה חיכיתי שתירדם כדי לכתוב את הפוסט הזה?
ולמה אני תוהה?
ולמה אני תועה?
ואולי אני טועה?

התרככתי....
ככה הוא אומר
פחחחחח..... זה מה שאני אומרת וישר רצה להתנצל בפניו, הרי הזלזול בהחלט לא מופנה כלפיו (רחמנא ליצלן) אלא כלפי הרעיון.

זה שביקשתי ממנו משהו והוא ישר התרצה ואפילו התחיל לתכנן תוכניות, לא מסמן על ריכוך הפינות החדות שבו.
זה שבעצם מה שביקשתי היה שיצייר בטיפות קטנות ולוהטות בכל מקום שימצא לנכון על הגוף שלי, והוא הסכים, לא מראה כלל על הפשרת הקוביות או על פשרה מסוג כלשהיא.

זה שהראה דאגה לרכושו וציין במפורש שהכוויות ישארו שם במשך כמה ימים, לא ממש מעדן את הטורף הזה (אבל מחמיא בטירוף).

ואני יודעת, מילה אחת, קטנה, שלי, לא במקום והחתול הגדול הזה ישלוף טפרים ארוכים שינעצו אצלי ישר בלב וישאירו טיפות אדומות לכל אורך מסלולן.

זו רק אני שהתבלבלתי או שבכל פוסט שאני קוראת בזמן האחרון מישהו עורג לזוגיות, קינקית ככל שתהיה, בדסמית ואפילו מצאתי אחד שכל כך רוצה שמוכן שהיא תהיה ונילית קלה להשפעה.
משהו באויר אולי? במים?

המאסטר מאשים את מזג האויר בהתרככות הזו בכלוב, ומי יעז להתווכח איתו?
ואצלי? כבר חודש שהים לא ליטף אותי, כבר חודש שהתפוגג הצורך לשפוך את נפשי מול הגלים, לבד, אני והשמים.
הלילות שלי מתוקים, הלב רגוע ושקט והגוף עורג אליו.
הוא כותב, ואני רואה אותנו במילים שלו, מדויק, חד, לטוב ולכאב. המפגשים שלנו מפורטים בדקויות, אני רואה אותו, אותי בין השורות, יודעת בדיוק מה יהיה המשפט הבא.
ובסוף הוא הצליח להפתיע גם אותי.

נזכרתי במה שהיה חשוב לי כל כך להגיד לך.

לא מסוגלת להגיד במילים, אז עדיף שאכתוב.

תודה.

אתה בטח תוהה על מה. מפשפש במגירות הזכרון מה עשית. חבל על המאמץ, לא תמצא.

התודה שלי היא עבור מה שלא עשית.
ומה שאתה ממשיך כל יום, בהתמדה, לא לעשות.
הדרך הבלעדית שלך להגביר את האמון שלי בך, רגע, משפט לא נכון עובדתית, ננסה שוב:
הדרך הבלעדית שלך להשאיר את רמת האמון שלי בך בגבהים להם אתה ראוי.
אני עוקבת אחריך, קוראת בדביקות כל מה שכתבת אי פעם, מריירת על המילים החכמות, מתרגשת ומתפעלת לסירוגין.
ובכל פעם, זה שם.
מה שאתה לא עושה.
ואני אוהבת את הדרך שלך, מעריצה את הנתיב שבו בחרת.
ואומרת תודה.

רציתי אותך בשביל השיגעון
רציתי אותך כדי לתת ללב להתפרע
רציתי את החתול הענק הזה שישב בראש השולחן ושלט בו ביד רמה
רציתי לדהור איתך במרחבי הזמן כאילו השעון עצר מלכת

רציתי, נלחמתי על זה כמו מטורפת
פיניתי את השבילים שמוליכים אלי כדי לתת לך את המקום שמגיע לך
רציתי שתתן לי יד ותוביל אותי באותם שבילים.
חשבתי שאני יוצאת מדעתי.

עכשיו הבנתי שאתה אי של שפיות בחיים שלי
הרגעים שלנו הם הזמן הנורמלי
והשעון מתקתק שוב רק כשאנחנו יחד.

אז ארזתי את עצמי ואת השיר הזה באוזניות ונסעתי למקום שאני מרגישה בו הכי טוב והכי עצוב.

ושם, מול הגלים, שומעת שוב ושוב את אלטון שר לי בקולו את המילים שלך, את הרגשות שלך שכבר מזמן שכחתי, את עומק התדרים שהצלחת להפעיל בי.

הרוח הסתוית מחטיפה לי בפנים, מעיפה מחטים קטנים של חולות דוקרים, ואני חושבת עליך.

פעם היית כל עולמי. 

משפט נדוש, אבל באמת הרגשנו ככה.

עד לפני כמה חודשים הייתי עומדת כאן בדמעות, מייבבת על מה שהיה, אני שונאת נוסטלגיה וכנראה שהיא שונאת אותי בחזרה כי הכאב שהיא מנסה לגרום לי הוא בלתי נסבל.

היום, בעצם הלילה, אני חזקה יותר. ואני יודעת למה. יודעת בדיוק מה השינוי בחיי שגרם לי לעמוד מול השמים השחורים של הלילה ולחייך.

אז מרימה כוס לחייך (לימונדה, כי אני נוהגת) ומחייכת.

כשהוא משועמם
הגרגור החתולי שלו הופך מעומעם
וכל מה שמתחשק לי
הוא להגיע במחשוף ענק
And, as usual
No underwear
לכרוע על הרצפה
ולמלא את פי בו
עד שיגיד די!
(דימיון עוזר לפעמים)
ורגע לפני,
להחזיק את ידיו מאחורי גבו
(אפשרי אולי כשהוא ישן)
ולבצע בו את זמני
(לשבת עליו כמובן, לדחוף לו את השדיים שלי לפנים, ולהסתיר הכל).

ובכלל, הוא לא חתול, הוא אריה בהסוואה
(שמגרגר כמו חתול)

ים של אחר צהרים.

מוקפת בחבורת אנשים רועשת, 

נהנית ממגע גרגירי החול בכפות הרגליים,
לוגמת עמוק מהבירה הקפואה,
מביטה בשמש האדומה ששורפת את הגלים.

חושבת
על ים של לילה
חוף שקט וכמעט שומם
מרלו שמחליק בגרון
אני לוגמת אותך עמוקות
ומתמכרת לתחושת הידיים שלך ששורפות בכל פינה בגופי.

חשבתי שאם אני אשאל יפה, אקבל תשובה חיובית.
"מאסטר, אני יכולה לשבת עליך?"
"לא!"
ועכשיו תמצצי!
אי אפשר לטעות בתשובה הזו הנאמרת בלחש אבל כרעם מתגלגל בתוך אוזניי.
האצבעות שלך רצות עלי, מלטפות, צובטות, מכירות את קשת התגובות שלי ומגיבות בהתאם.
הנשימה שלך הופכת כבדה, הכפתור הקטן שבין רגליי פועם בעוצמה, והאצבע שלך עליו, מעסה, מגרה עד אבדן חושים. לא מוותרת.
הפה שלי מלא בך, הגוף שלי מחשב את קיצו לאחור ואני מרחפת בין ידיך.
ההנאה שלך זורמת בחיבור בינינו והופכת לתענוג שלי, אנחנו שניים שמחוברים לאחד, ורק הכוכבים עדים לחיבור שכזה.
מרגיש?

שולחת לו נשיקות לילה טוב,
ועוד כמה, נשיקות עמוקות שינחתו בדיוק במקום שהוא הכי אוהב.
שומעת את הגרגור העמוק שיוצא מגרונו, זה שמקדים את הנהימות מחרישות האוזניים, שמבשרות על שביעות הרצון של החתול הגדול.
שביעות רצון ממני.
מחייכת בסיפוק.
עכשיו אפשר להירדם, שנינו.