סחלב

חיה. 

אחרי שהרגת אותי לפחות ארבע פעמים.

נושמת.

הרבה יותר טוב מאי פעם.

חופשיה.

עם ובגלל כל השלשלאות שהנחת עלי.

מאושרת.

לרגליך.

הבוקר התעוררתי מחלום.
כמו תמיד, החלומות הטובים שלי כוללים אותך, את הים ואת הדבר המדהים הזה שמתרחש בין שנינו.

לקח לי כמה דקות להבין שזה לא היה חלום.

גם שאריות החול במקלחת שלחו כמה רמזים, הפטמות הדואבות אך מרוצות, ובעיקר הטעם שלך בפה שלי, טעם של לא מספיק, רוצה עוד. (וסליחה מראש על השימוש בשורש ר.צ.ה, זה היה הערב שלי, לא יחזור שנית).

תודה מאסטר, אחד העונשים הכי טובים בחיי.

יש רגעים שללשון שלי יש חיים בפני עצמה, ברגעים האלה היא מתעלמת מאזהרותיו של הראש שצועק עליה "סתמי" ועושה ככל העולה על רוחה,

ואם לא הייתי זקוקה ללשון שלי כדי לטעום אותו, ללקק ולגרות, הייתי נפטרת מהפושעת מזמן.

אומרים שאנשים נכנסים לחיים שלנו, בזמן שהם נכנסים, בגלל סיבה מסויימת.
אני יודעת מה הסיבה לכניסה שלך.
והפעם, אני לא עונה לשאלות....

לא מתחצפת חלילה.

אני רוצה להיות בתוכך, להרגיש את הלמות פעימות הלב שלך מתוך בית החזה, לשמוע את לחישת זרימת הדם בעורקים, לצוף בשקט הזה שנע בגופך, לקפוא למוות ולקום לתחייה בנשיקה.
בינתיים אסתפק בחיבוק של דב לאורך כל גופי.

שמת לב שהשתמשתי במילה "רוצה", אבל יש לי הרגשה שזה יסלח לי...

אז מיקה האחת הטילה היום שאלה בקרב ציבור הנשלטים/ות: אם במהלך סשן תקבלו רשות להתענג על איבר אחד של השולט, במה תבחרו?

במקרה הפרטי שלי (ותרשו לי לנכס), התשובה היתה ברורה ונשמעה ככה:

כמובן שאבחר במוח שלו.

היא ביקשה הסבר, וזה מה שיצא:
המוח שלו הוא איבר מסעיר, משם מגיעים הרעיונות, המחשבות, ההנחיות לכל הגוף, ומשם גם מגיע הניצוץ ההוא המדהים שקיים רק אצלו.
אני מפנטזת על מכונה שאוכל לחבר לו לראש ועל הצג יופיעו כל המחשבות שלו.
המוח שלו זה הוא, כולו, ואם היתה לי אפשרות והוא היה מרשה הייתי עושה אהבה עם המוח שלו יממות שלמות, שלא לדבר על חצי שעה...

הקוסמטיקאית שלי מדברת בלי סוף. לא סתם מפטפטת, מהרגע שאני נכנסת הפה שלה לא נסגר לשניה. היא חייבת לספר לי כל מה שעבר עליה בשלושת השבועות שלא נפגשנו, גם אם זה סיפורי קניות בסופר או מקלחת של ערב. לפעמים אני שומעת בחצי אוזן גם סיפורי זוועה על חיידקים ווירוסים. היא בכלל לא מתחשבת בזה שאני עוד לא ממש התעוררתי, שהמוח שלי עדיין בשלבי ניקוי קורי השינה ושהאדם היחידי שיכול להתעלל בי ככה כשאני שוכבת עם ידיים תפוסות הוא אתה!

למישהו יש אטמי אוזניים ומשכך כאבים?

ולפעמים, באיזה שהוא מקום על המפה, הוא מציין שקשה לו, לא במפורש כמובן, אבל אני מבינה רמזים וכיאה למעמדי בסולם הדרגות (בקושי ס. טוראית) אני מפשילה שרוולים, מסירה חזיה ושולחת לו כמה פריטים מעודדים.
בלי שהוא ישמע, אני מקווה שאני עושה לו קשה יותר...
שבוע טוב ושיבוא כבר החורף!

לא ביקשת ממני לאהוב אותך.
למעשה, לא ביקשת ממני שום דבר מעולם.
עברנו לילות ארוכים של בקשות, ניסיונות אין ספור לשיחה והרבה ריפוד לברכיים שלי כשכרעתי על ארבע נפשית ופיזית כאחד, כדי להוכיח לך שאני מתאימה, שזו אני שצריכה להיות שם, בשבילי, בשבילך.

וגם היום, אינך מבקש. אתה אומר.
וכשאתה אומר "אין שינוי", בדרכך המתומצתת והקצרה במילים, אני משחררת אנחת רווחה, מרשה לשרירים המכווצים לנוח קמעה, אבל לא שוכחת לעמוד על המשמר, לקמר את גופי בהתאם לשקעים שלך, להתאים אותי אליך.

זה מספיק בשבילי.

האדמה רועדת מתחתיי. לא אכפת לה בכלל שהמיטה שלי מתנדנדת ותכף תיכנע להתפרצות הלבה ולנתזים הרותחים שיבואו בעקבותיה.

הוא ישן לידי בשלווה. לא מודע לסערה שמתרגשת עלי, לא מרגיש את הלחץ שהתיישב לי בחזה והוא שקט, לא שואל שאלות, לא מציב תנאים, הוא מכיר אותי ואת הצורך שלי בחופש.

גם הוא ישן בשלווה, לא לידי, הוא קצת רחוק הלילה, הוא שקט, הפצצה הוטלה ואחריו המבול, המבול שממטיר עלי טיפות גדולות שחורטות בבשרי את השם שלו.

מתקשה להירדם, לא יודעת לאיזה בוקר נתעורר, לא צופה את העתיד, לא מתכננת תכניות.

פוחדת לעצום עיניים, הדמות שלו עולה מולי, מרעידה כל תא בגופי, מעוררת מחשבות וחששות.

הנחתי לעצמי להרגיש, הורדתי חומות וביטלתי מיגננות. האם אני צריכה להרים אותן חזרה ולהתבצר?

הגוף שלי זוכר את מגעו, הנשלטת שבי אולפה כבר לפי רצונו, הרצון שלו הוא הרצון שלי, האם המחר יהיה אחר?

כמו תמיד, התשובות נמצאות בידיו הגדולות, כמו תמיד, אני אחכה.

"את חלק ממני, תתרגלי", התרגלתי, בהכנעה, בכפיפה מולך, מה אתה אומר?