סחלב

ולפעמים הוא קורא לי "מלכתי".
כן הוא, החתול הגדול הזה ואני כבר רואה בעיניי רוחי את החיוך הקטן בזוויות הפה שלו, כאילו מחכה לתגובה ממני, למחאה שלי ובו בזמן יודע שמחאה כזו לא תגיע.
בעיקר כשאני מבקשת משהו, בדרכי, כמו שהוא אוהב (לרוב, כשאני לא מועדת).
"כן מלכתי"
תשובה שנשמעת לגלגנית משהו, כזו שמעיפה אותי ישירות למקומי, שאמורה להנחית עלי את כובד המשמעות של מי שאני, תשובה שמבהירה לחלוטין שגם הוא יודע את זה,
אבל אני מרחפת לי ברקיעים גבוהים, נוטפת נחת.
מלכה.

( מרשה לעצמי לכתוב כי הוא מבין אותי וכי ממילא הכל נכתב בעיקר לעיניו).

אל תרשי לעצמך לנוח, אל תאפשרי לשמירה להתרופף, אפילו לא לרגע אחד, זו רק אשליה מתוקה.
אז נדמה לך שהחתול הגדול הזה התרכך, את רק מדמיינת שאחיזת היד הגדולה שלו בצווארך התרופפה והסלחנות שבה הוא מתייחס למעשייך היא פרי דימיונך.
אל תטעי.
בכל רגע את יכולה לשמוע את קולו מרעים עליך, את הזעם המודחק (או שלא) ואת המילים הנשלפות כסכינים, אלו שמעלות דמעות בעינייך, דמעות של הסכמה, חרטה, ובעיקר הרגש הספציפי ההוא שאת מסרבת להודות בו אפילו בפני עצמך.
אז תשימי לב ילדה, אל תתני לדמיון להוביל אותך. אל תורידי את המגינים, תשאירי את הזקיפים על עמדתם.

ובכל זאת, לא מפנה את מקומי, לרגליך.

ואז חשבתי, שההתערערות היא חרטה. הבזק של מחשבה, קצר קטנטן במוח, שכל תפקידו הוא לעורר את המחשבות הטורדניות המציקות האלה, שחופרות בכפית קטנה ובסוף מתהדרות במנהרה ארוכה שמובילה אל מחוץ לסורגים.
אז פיניתי לי זמן למחשבה. אני איטית, התובנות לא רצות אחרי בספרינט, ואני זקוקה לזמן.
התקופה הזו, של טרום יומולדת, מביאה איתה רק צרות. במקביל היא נמצאת באותו זמן יקומי שבו נפלה החלטה גדולה בחיי. כתבתי על זה, נפרדתי ממנו בראשי, נפרדתי ממנו בגופי ובהחלט נפרדתי ממי שהייתי באותה תקופה.
חזקה יותר, מחודשת, מתהדרת בכתר נוצץ, מדהים ומסעיר, לא מכירה את עצמי אבל מרוצה מאוד ממי שמשתקפת מולי במראה.
מרגישה שהעתיד מתחיל להתבהר.

( נראה לי שהוא יבקש הסבר לפיסקה האחרונה, כיאה לכלבה אמיתית אני אסביר: לא מכירה את עצמי, משתנה למולך, בהתאם אליך, לפי רצונך. מרוצה. מאוד.)

המאזנים שלי לא מאוזנות. בודקת, חושדת, מחפשת. מסביבי תוהים מה קרה, מה לכל הרוחות השתנה, המבט בעיניים מחפש את האופק שאבד.
אני מרגישה כאילו יד נעלמה סיבבה אותי עשרות סיבובים במקום ועכשיו העולם מיטלטל סביבי ללא מנוחה.
מבולבלת, המחשבות מציפות את הראש.
מחפשת את החץ על התמרור שיראה את הדרך הנכונה, כנראה שמישהו גנב את העמוד.
מחכה לדקה המתאימה, להתחפש ולצאת לרחוב, שם אף אחד לא יבקש הסברים באמתלה של עזרה, שם רק ירצו ממני, אותי או את נפשי.
לא בטוחה שיכולה לתת.

הרחקנו לאשדוד, גבעה המשקיפה לים. המלצרית החמודה אוספת את שאריות הארוחה והקוקטייל המצחיק שהתעקשת להזמין עבורי.
החום שלך טובע בכחול שלי כשאתה שואל מה מתנת יום ההולדת שלך, ושנינו יודעים בדיוק למה אתה מתכוון.
בניגוד אליך, אני גם יודעת שהשם שלך חקוק כבר מזמן בצד הזה של הטבלה ולידו מסומן וי גדול. הצורך שלך כבר לא מרגש אותי, אני גדולה ממנו. פעם הייתי ניזונה מהרגש הזה, אוספת סביבי ושואפת לקירבי רגשות, פורחת.
עכשיו אני כמו עץ בשלכת, רודפת אחרי כל עלה ומנסה להדביק אותו לענף בחזרה.
תקופה כזו של ביניים. חייבת גשם.
מנסה לשקוע בים אבל החושך מתגבר עלי.

אתה לומד אותי.
בכל פעם, כל מפגש, בלי שתרגיש כמעט.
מבקשת, מתפתלת, מתקרבת אליך יותר ולא רק בגוף.
קשובה לניואנסים הקטנים שבקול שלך, לדקויות שבתנועות שלך. מאזינה להנחיות שניתנות בדממה.
מרגישה את הכח שלך, זה שאתה מרסן כדי לא לפגוע בי, התנועות שלך הופכות מחדות לעגולות יותר, חשבת שלא שמתי לב?
אני מאבדת תחושת זמן לידך, מודעת רק למקום הקטן שלי שם, האחיזה שלי במציאות הופכת חלשה. הכל מאבד מחשיבותו, כל ההוויה שלי מרוכזת בך, גם כשאני עוצמת עיניים, מפקידה את גופי בידייך הגדולות, ומתענגת מכל רגע.
זה אתה שלומד אותי. אני מכירה אותך לעומק כבר מזמן.
מאסטר שלי.

בוקר מול הגלים. הפעם לא לבד.
קפה ועוד אחד, סיגריה רודפת סיגריה והמילים זורמות.
הפעם אני שותקת. מביטה לים, סוקרת את העננים ושותקת.
הוא יושב לידי. לא הסכים לשבת ממול, מתעקש שהקירבה תעזור לו לשאת את כתב טענותיו בפני, אני לעומת זאת יודעת שהוא מחפש מגע, הוא רגיל למגע הזה, כתפיים, ירכיים, שפתיים. הפעם זה לא יקרה.
הוא מדבר, משכנע, יש לו טיעונים טובים לעזאזל, כמעט ונגמרו לי המילים להדוף אותו, להסביר בלי לתת הסברים, לתרץ בחצי אמת, לסרב.
הקשר שלנו הוא תאונת דרכים חזיתית באמצע החיים. תאונה מדממת, פעורת איברים עם שבר גדול בלב אחד.
הצדדים השניים שלנו יודעים. מכירים את המבטים, המגעים. מבינים. מאשרים.
אני כבר לא מקשיבה. מסתכלת על השפתיים היפות שלו נעות ולא שומעת את הקול.
הוא עבר לדבר על רגש. מעלה באוב את העבר, מנסה לעורר בי תחושות ישנות.
ואני מרגישה.
עצב
כאב
קמה, משאירה אותו עם הגלים שלי
הולכת.

"לומדים לקח רק ממה שמכאיב לנו, מה שמלטף רק גורם לנו להיות תמימים ומטומטמים יותר"

ככה נפתח הבלוג שלי, התובנה הראשונה מבין רבות שיבואו לאחר מכן. עליות ומורדות. תובנה שהגיעה מתוך חוזק, עמדתי מול כל העולם ויכולתי לו.

לפעמים אני עונה לך במהירות השטן, שולפת תשובות מהמותן החשופה שלי, מישירה מבט מול עינייך באומץ ועונה את התשובה הראשונה שעולה לי בראש.

טעות. חמורה אפילו.

מהרגע הראשון, השיחה הראשונה, כבר הבנתי מול מי אני ניצבת. העולם קטן עליו, אני בכלל פסיק קטן בו.

נכון לרגע זה, אני מבקשת את אישורו להתחרט, לקחת את התשובה שלי בחזרה, לעוף כמו סופרמן נגד כיוון השעון ולהחזיר את הזמן בחזרה, לאותו הרגע ששכבתי בין זרועותיו והייתי כל כך טיפשה (מבקשת סליחה מראש) ולנסח מחדש תשובה הולמת:

לא מקנאה. לא מרשה לרגש הזה לחדור אלי, להשתלט על המחשבות שלי ולקחת בשבי את ההוויה שלי, המועצמת עכשיו.

אבל חרדה.

חרדה לקשר הזה. המושלם כל כך. חוששת מהתגובות שלך, אמנם כבר קצת פחות, כבר לא דומעת (ולא רק כשכיסוי העיניים מסתיר ומייבש את דמעות הכאב הנהדר הזה, כשאתה מתחבר אלי בדרך שלך) עדיין מובכת בחשיפה לפניך, עדיין מוצפת ברגשות נפלאים.

עדיין מודה לבחירה שלך. בי.

ותדע מאסטר, לפתוח את הבוקר איתך ולסגור מולך את הלילה עושה גם לי ממש טוב...

מתקשה לשבת אבל החיוך לא מצליח להתנתק מהשפתיים.
הריח, המגע והטעם שלך מפוזרים אקראית בגוף שלי, והראש מריץ סרטונים של מאורעות השעות בהן בילינו ביחד, לחלק מהם יש הסבר הגיוני וחלקם לא יובנו לעולם.
הסימנים שפיזרת עלי יעלמו בקרוב אבל הנפש עולה על גדותיה. הבאר שלי שהיתה יבשה ומחורצת, רחוצה עכשיו וזוהרת בשלל אורות.

תשאיר אותי ככה. עורגת למגע שלך, חרדה למוצא פיך ושוקדת על האושר שלך.