סחלב

עדיין לא שלי.

אני, לעומת זאת, שלך.

כל ההוויה שלי. המחשבות, הרצונות, ההתכווננות. הכל שלך.

אתה לא שלי.

המחשבה האחרונה בלילה, המבט הראשון בבוקר, שלך.

 אני מתפשטת ומתלבשת בשבילך.

מסירה מעלי מבוכה, בושה

מניחה בצד את כל העכבות שטיפחתי שנים ארוכות

מקלפת אגו

מחדדת בטחון עצמי 

לומדת להישיר מבט מול עינייך החודרות

מביאה עירום נפשי, כזה שלא הוצג מעולם בפומבי

שלך.

 צילקת את הנפש שלי, בלי להתכוון, חתך עמוק ומדמם שהפך לצלקת מרשימה לפני זמן רב ואני נשאתי את הצלקת בגאווה שנים רבות, ואם מישהו היה מסתכל באמת, היה רואה אותה. 

עדיין לומדת אותך. מגלה אוצרות חבויים. מתהדרת ביכולת להביט מאחורי החומות. סוללת באבנים קטנות את השביל אליך כדי שתראה את האמת.

עדיין לא שלי.

וכשהלב שלי ירגיש שאתה שלי, אהיה שלמה.

"משוייך" זה כבר משהו אחר...

תמיד תיארתי את עצמי כ"נשלטת הלא אולטימטיבית". האדון שלי יהיה חייב לשלוט במוח שלי הרבה לפני שיוכל לשלוט בגוף שלי,  אין לי ממש צורך בגינוני טקס או קילור ואני ארד על ארבע רק כדי שיוכל לחדור אלי בדלת האחורית. (חכמה לאחר מעשה...)

אני לא מחליפה שולטים כמו גרביים. חיכיתי ליחיד המיוחד והמיועד. עדיף לי להיות לבד מאשר להישלט על ידי חסר ישע שלא ממש ידע מה לעשות בי בלי שיהיה לו שוט ביד.

אני מכירה אותך, אתה יודע. פינטזתי עליך הרבה לפני שנתתי לך את הרשות על נפשי, ליבי וגופי (בדיוק בסדר הזה) ומאותו רגע אני גאה לכנות אותך "מאסטר".

ולהפתעתי, אני מגלה מדי רגע פינות נסתרות שחבויות בך ואני לא מדברת על החלקים האלה שאני נהנית ללקק, לטעום ולטפל בהם ברכות (למורת לבך לפעמים).

יש לך רגשות!

לא אלה שמתעוררים בך כשאני מפנה אליך עכוז או גונחת מתענוג כשאתה מפתל אותי סביבך ומפיק מנגינות מהגוף שלי.

"הדברים" האלה שמתעוררים בך בשעת לילה מאוחרת או כשאתה מקיץ ומפתיעים אותי הרבה יותר מאשר ההפתעה שמחכה לי כשאני נצמדת אליך לאחר סיבוב שני.

ואתה אומר תני לזה כמה ימים והכל יעבור. אולי יעבור לך, אני אזכור הכל.

לפוסט הזה לקח כמה שבועות להתהוות. בעיקר כי חששתי להודות בפני עצמי בכתוב בו.

גילוי נאות: את הכותרת לפוסט הוא הציע.

ככל שעובר הזמן בין הסורגים שלי, ההבנה שלי התבהרה, ראיית העולם שלי השתפרה והסטנדרטים שלי עלו.

ואתה?

אתה מתאים בדיוק לסטנדרטים האלה. אני רק שואפת להתאים לסטנדרטים שלך.

ושוב אתה כאן, על הספה שלי.

ושוב, המבטים שלך שוטפים את גופי, לא משאירים מקום פנוי. העיניים שלך מחפשות את שלי, המתחמקות.

אני יודעת שאני גורמת לך לסבל, אני רואה את זה עמוק בתוך החום הכהה שבעינייך.

אתה לא מבין.

ההודעות שאתה שולח לטלפון שלי במסווה כשאתה יושב ממש מולי, מספרות את אי ההבנה שלך.

מה קרה?

מה השתנה בחודשים האחרונים?

איפה את בשבילי?

הלב שלי שהיה צמא אליך כמו לטיפת מים במדבר, התקשה עכשיו.

הגוף שלי שנענה לכל נגיעה שלך, לכל ליטוף, מתרחק ממך הלילה.

ואתה לא מבין.

ואני לא יכולה לספר.

ופתאום, ככה סתם באמצע הערב, Out of the blue, אני נזכרת בשלוש הפעמים שגמרתי ברצף רק בגלל שהוא אמר "תגמרי בשבילי".

לא המגע שלו, לא הגוף שלו שנצמד לשלי ואפילו לא המבטים שלו, אלו שחודרים לנשמה ומפשיטים אותי אפילו יותר.

הדגדגן שלי פשוט נשמע להוראות המדויקות שלו.

בשבילו.

באורח קבע אני מנפה מהחיים שלי כל מה וכל מי שלא עושה לי טוב. משאירה סביבי רק את אלה שעושים אותי מאושרת.

בימים האחרונים העלמתי עוד שניים מהשיגרה הקבועה שלי וטוב לי יותר.

רק אתה מסוגל להפוך אותי פנימה החוצה ולגרום לי לשווע אליך אפילו יותר.

רק אתה יכול לגרום לקצות העצבים שלי להיות חשופים ומגורים רוב שעות היממה.

רק אתה יכול ללכלך אותי ובעצם להשאיר אותי זכה וטהורה.

לפעמים, ההחלטות שלנו בחיים הם מי שאנחנו. הן אלה שבונות את הפאזל ומרכיבות את החלקים לשלם אחד.

לצערי, אני לא יכולה לטעון שכל החלטה שעשיתי בחיי היתה נכונה, בדיעבד היו כמה אומללות לחלוטין ועל החלטה גורלית אחת אני מצרה ושמחה גם יחד, לא ידעתי אז שאותה החלטה בעצם תביא אותי אליך.

התעוררתי הלילה עמוסת רגשות, אקדח טעון געגועים (כמו שאמר מישהו מוכשר ממני), יריתי משפטים שלמים, מדויקים, אליך. לא שמעת, וטוב שלא שמעת. יש דברים שהנפש שלי עוד לא מוכנה אליהם. יש משפטים שהגוף שלי מצהיר אבל הפה שלי שותק אותם. בינתיים.

התמונה הזו שלך ששתולה אצלי במוח כבר לפני שנים רבות, מהדהדת לי בראש. הזכרון כבר הקהה את הפינות, הדמיון כבר קיבע שם פרטים שלא קרו במציאות אלא רק אצלי בראש ואפשר להגיד שהתמונה המשופצת עדיפה על המציאות, בעיקר כשעכשיו אני מכירה את המציאות ומתענגת על כל רגע.

חתול גדול שלי (שמת לב על התעוזה להגיד "שלי"?), אחת ההחלטות הכי מוצלחות בחיי היתה להניח בידיך הגדולות את המושכות. מאותו הרגע, כל ההחלטות הן שלך.

החתול הגדול הזה ישן עכשיו.

אחרי שטרח, לא השאיר מקום בתולי בו לא נגע, ביתק ופרע.

האדרנלין אצלי בגוף עדיין זורם בשצף קצף. לא נרגע מהרגע בו פתח לי את הדלת והצמיד אותי בגופו לקיר ואת השפתיים שלו לשלי. הידיים שלו בודקות, ממששות, מפשיטות בהחלטיות וחודרות בהחלטיות לא פחותה. הרגליים שלי רועדות, כמעט מאבדות את שיווי המשקל, מזל שבאותו הרגע בדיוק אני נכנסת לתוך החיבוק הגדול שלו שמאזן הכל.

ההוראות שלו מבוצעות באותו הרגע, ואם לא - אני מיד רואה את החיוך המדהים, המלא משמעות הזה והחצי מתפלא לנוכח האומץ שאני מפגינה, אבל בד בבד יודע שבשניה הבאה הכל יקרה בדיוק באופן שהוא החליט, התבוסה שלי ידועה לשנינו מראש.

אז נכון, לפני שנפרדנו ביקשתי שוב, בדיוק כמו שחזה בהתחלה "את עוד תדרשי ממני שאעשה זאת שוב" , וביקשתי, ביקשתי יפה, השתוקקתי להרגיש את התחושה שאני מלאה בו, כנועה, הציפורניים שלי שורטות את הסדין הלבן, כדי לא להשמיע את הכאב שעובר בי, רק שלא יפסיק, רק שימשיך לכבוש את הגוף שלי. השילוב הזה, הכאב החודר והמפלח וההנאה העצומה שאני מפיקה רק מעצם היותו בחדר, מפעמים בי. עדיין, עכשיו.

ועכשיו הוא ישן, אני לא מצליחה לשמוע ממרחק את הגרגור העמוק שיוצא לו מהגרון, הגרגור הזה שבתמימותי אני מקווה שמציין את שביעות הרצון שלו, מהמצב, אולי גם ממני.

אז רצית שאגיד הכל. רצית לשמוע ה כ ל. בלי לחשוב על כמה אסמיק כשאכתוב, בלי להתעכב יותר מדי על המבוכה שתציף אותי.

בלי להתייחס כלל לעובדה שכניעה לרגשות מפחידה אותי.

ישירות. כנות. ה כ ל.

ניסיתי לתחמן, מודה, אבל כנראה שלשניה אחת לא זכרתי מי עומד מולי. אז כתבתי.

וראיתי את העיניים שלך שוטפות את המילים והרגשתי את החיוך שלך שלפעמים הוא מהבנה אבל בעיקר משביעות רצון, גם מהמילים ולפעמים גם מעצם העובדה שהקטנה מבצעת.

כאן בדיוק צריכה לבוא איזו קללה עסיסית (אבל הקטנה הזו לא מעיזה) ומתוכה צומחת ההבנה וההשלמה ש: "התמכרתי. כמו זונת רחוב פשוטה שתרה ברחובות אחרי המנה הבאה שלה, ככה אני. העיניים שלי סורקות ומחפשות, הידיים מגששות באפילה, רק כדי לנשום אותך עמוק פנימה, לתת למולקולות הסם להציף את תאי המוח, לעוור אותי, להעיף אותי לגבהים שרק אתה מסוגל לסבול את חוסר החמצן שם".

ג'אנקית מרצון.

נראה לי שאני צריכה להיות קצת ילדה רעה.

נדמה לי שאני חייבת לגרום לך לכעוס עלי.

אתה חסר לי פה, בעצמות. השיחות הליליות הארוכות שלנו, אז, עוד לפני הכל, חולפות לי עכשיו בראש בכבדות, כמו משאית עם מטען כבד של געגועים. ואני בכלל מתעבת נוסטלגיה, אבל איתך הכל שונה. חייב להיות שונה. כי זה אתה.

אז יכול להיות שאם אני אעצבן אותך ואוציא ממך את הרוצח שבך, אני ארגיש קצת יותר טוב עם עצמי. לא יקרה.

ולא, אני לא מתלוננת.

אני מכילה הכל, את העצב, את השינוי הגדול בחיים, את ההסתגלות העצומה. אני יודעת את מקומי ומנסה בכל הכח לשמור עליו. משתדלת לא להרעיד את היסודות היציבים שניסיתי לבנות. אמרתי שאני יכולה לחכות, לשנות את עצמי מקצה לקצה,

בשבילך. ויש לי מילה.