סחלב

"אני רוצה לדעת שטוב לך פה, אתה שואל. דורש לדעת, יותר נכון.  

כן מאסטר, טוב לי.

טוב כי התאמצתי קשות כדי להגיע למקום שלי וטוב כי השקע הקטן הזה לרגליך ממש מתאים למידותיי ובעיקר טוב כי משפט קטן שלך וכבר אני עפה לשמים, מצייצת כמו סנונית קטנה שמצאה את המגדלור שלה.

אז מאסטר, אתה מבין כמה טוב לי פה?"

לוקחת נשימה עמוקה של חמצן מהול בניקוטין ומנסה לעצור את רכבת ההרים שהשתלטה על החיים שלי. הוא אומר שאני צריכה לקחת פחות מטלות על עצמי וללמוד להגיד "לא". אני לא בטוחה שאני מסוגלת. לא בנויה לכשלונות, חייבת להצליח בכל דבר. הראש שלי מנתק אותי מהמציאות, לא תמיד רואה הכל בבהירות והערפל הזה שלא מוכן להתפוגג ממש להתפשט על כל חלקה טובה. אולי זו אני שמתפוגגת. מה הצעד הבא?

נכון, אתה גדול (תרתי משמע) ונכון שאתה יכול להכניע אותי לרצפה באצבע הקטנה שלך,

ונכון בהחלט שמשפט אחד שלך יכול לגרום לי לרחף בין עננים לאורך יום שלם.

אבל

בשעות הקטנות והמוזרות של הלילה,

זו אני שרוצה לחבק אותך חזק (מאחור, כמו שאתה אוהב)

וזו אני שרוצה להחזיק את הלב שלך בין הידיים, לעטוף ולשמור על סדירות פעימותיו,

וזו אני שמשתוקקת לגרום לגוף שלך הנאה כזו שהוא ינתק את עצמו מהמוח וישכח את כל המחשבות המציקות.

אני.

כאן.

כמו תמיד, אתה צודק.

נרטבתי. הלחות התמידית בין רגליי התגברה מיד אחרי ששיחררתי את ההודעה אליך.

רק מהמחשבה עליך, במלוא הדרך,

נשען אחורה, עוצם עיניים

מניח לי לעשות בך ככל העולה על רוחי

כיד הדמיון הטובה עלי

כדי לשחרר את הראש שלך מכל מחשבה מיותרת

כדי שכל מה שיעבור לך בראש

תהיינה האצבעות שלי שעוברות לאורך גופך

כדי לתת לשפתיים שלי לענג אותך

וללשון שלי לשחרר ממך כל עצב או זעם

כדי שהמחשבות שלך תתרכזנה בי.

(בדמיון שלי אתה קשור בידיים, אבל זה כנראה ישאר רק בדמיון...)

מהרגע שבו איבדתי את העצמאות שלי, הפכתי למאושרת.

מתנהלת בעולם כשהראש בעננים, המחשבות מתרכזות בך והטעם של הנשיקות שלך לא מפסיק לעלות על שפתיי.

כל כך הרבה כח משולב ברכות באדם אחד. מי שמביט בך יראה רק את הקשיחות, אני לעומת זאת מצליחה לקרוא בך עוד דברים.

השילוב המדהים הזה בגבר אחד מעביר אותי על דעתי.

החופש שלי סר למרותך, וטוב לי ככה, בדיוק 

I'm addicted to you

Cause I tasted your mind

And I can't forget its flavour

זו שממתינה בשקט, בפינה.

כמה זמן שצריך.

אז אתה מבין מאסטר, אני פיענחתי אותך.

האמת, לקח לי המון זמן אבל בסוף זה קרה. אני כבר רואה אותך מתרומם בציפיה להסבר מיידי, אז אני אסביר:

משימות הבוקר והערב, רעיון גאוני (ואני לא סתם מתחנפת אליך...), כל השלבים, התכנון, המחשבה, הארגון והצילום עצמו משקיעים אותי בתוכך, גורמים לי לנסות ולנחש "יאהב, לא יאהב", מה בדיוק התנוחה של הגוף שלי תגרום לגוף שלך להרגיש. מה הדבר הראשון שיעבור לך בראש כשתצפה בי.

בלי שאני שמה לב כמעט, הדופק שלי מאיץ, הנשימה חטופה, הרטיבות שמתחילה בין הירכיים והרצון הזה להרגיש אותך נוגע, מלטף, מועך ומענג אותי.

לתשומת לבך מאסטר, התנוחה שאני נמצאת בה בכל תמונה היא בדיוק התנוחה שאני מבקשת אותך באותו הרגע.

כתבתי פוסט.

כזה שקרע אותי מבפנים

שהפיל אותי לתהומות כאלה

שגרם לי להיות חלשה

והתחרטתי.

ממילא כל מה שכתבתי נועד לעיניו בלבד.

אבל מפה, בדיוק מהנקודה הזו,

אני מפסיקה להילחם.

מוותרת על רצונות, עוצרת את כל החלומות

ומתמסרת.

הכל או כלום

ואני בחרתי בהכל.

מניחה לו ללוש אותי ולעצב כרצונו

החלטה: לחשוב כמה פעמים לפני שעונה.

בפעם הראשונה שיתפתי חברה טובה בספסל הלבן שלי מול הגלים.

כמובן שהודעתי לה מראש שלא תתרגל, רק הפעם הזו מותר לה להתלוות אלי. את הים שלי אני אוהבת לנכס לעצמי.

אז ישבנו ופטפטנו ופתאום (התובנות תמיד נוחתות עלי בהפתעה) הבנתי שהוא סביבי כל הזמן, בכל מחשבה שעוברת לי בראש, כל משפט הוא תמיד חוצה באמצע, נמצא שם במוח שלי וכמובן שמשפיע מרחוק על תגובותיי.

הוא עוטף אותי כל הזמן. אני מרגישה כמו סוכריה מתוקה וורודה עטופה בעטיפה מרשרשת שנצמדת אלי ברכות.

ברור שאין לה מושג על הצד הזה בחיים שלי, היא רק די מופתעת מחוסר הענין שאני מגלה בגברים שישבו מולנו בבית הקפה ולא הסתירו את העיניים שלהם שסקרו אותנו ללא הרף, או בבחור שרץ בשביל בגופיה צמודה.

ואז, מצפצפת לי הודעה בטלפון והפנים הקשוחות שלו ננעצות בי מהתמונה ששלח, כאילו להזכיר לי את קיומו, כאילו שיכולתי להוציא אותו מראשי לרגע.

אז זהו, שלא.

גמור למנהג שלי לא לחשוב, פשוט לגרום לדברים לקרות ואז להשליך אותם לאחור, למעמקי התודעה, שם הם ממתינים בסבלנות עד שאחליט להתפנות אליהם, דבר שלא קורה הרבה.

(אוף, זה היה משפט ארוך)

אז הבוקר, משום מקום כאילו, עולים וצפים הרהורים, מחשבות משתלטות עלי ואין לי אפשרות לעצור אותן. אירועים מהעבר עולים בזכרון, מעורבבים כמו החרוסת של אתמול בערב, דמויות, משפטים, הכל מתערבב ואני בדרך לקריסת מערכות טוטאלית.

יכול להיות שזה בגלל שהגוף שלי כואב ומותש מסשן משפחתי אל תוך הלילה שהאיבר היחידי שפועל אצלי עכשיו הוא המוח?

בכל אופן, גוררת את עצמי למקלחת ומיד אחרי זה מתניעה לים.

מאחר ורק עכשיו קיבלתי אישור, הפוסט מפורסם באיחור של כמה שעות:

דקות קטנות ומתוקות של בריחה

 אחרי התבשילים, העוגות והקינוחים. לפני הסערה של האורחים.

שוב קמפרי תפוזים ומנוחה בפינה הקטנה שלי.

שולחת לך הודעה ומקבלת אחת בחזרה שמאדימה לי את האוזניים

 קוראת אדומות שמחממות את הלב

ושוקעת לתוך משפחתיות מקסימה...

אבל,

מחר בבוקר

או בצהרים

אני אהיה

מול הגלים הקבועים שלי

על הספסל הלבן

או שארשה לים ללטף לי את הגוף.

חג שמח! (הפעם על אמת)