סחלב

פעם, לפני שנים, כתבתי: "כשקר בחוץ וקר בפנים, זה סימן שבודדים".
קר לי.
עדיין.
מוקפת בבני משפחה, בחברים טובים, במחזרים שטרם התייאשו וגם בכמה אנשי סוד מעולים שהחיבוק העז שלהם אמור היה להוסיף לי קצת חום,
בכל זאת הקור משתלט עלי.
עדיין.
מנסה להתנער, כמו כלבה קטנה שמנערת את הפרווה המבריקה, מנסה להעיף את כדורי הקור הקטנים, אלה שמתעקשים להיצמד לעור, אלה שמקפיאים את הדם. לשווא.

אז הרמתי כוס יין לחיי, מרלו, בטח שמרלו, והרגשתי את כדור השלג מחליק לאיטו בגרוני, השתעלתי בקול אבל הכדור הקפוא נשאר שם, משתלט לאיטו על כל פיסת גוף נואשת.

סיימנו את ערב עודף המשפחתיות הזה בקפה מול הים. גם הגלים הלוחשים לא הצליחו לגרום לי להרגיש טוב יותר, יכול להיות שהים היה מקולקל הערב?
קר.
עדיין.

נעוצה חזק, יושבת מלמעלה, מרוכזת בעצמי כשפתאום הוא נדחף למחשבות שלי וכהרגלו, משתלט עליהן.
עדיין.
אני נעה לאט, מזיזה את האגן בזוית הנכונה לי, עוצמת עיניים ורואה אותו.
עדיין.
התנועות הופכות מהירות יותר, השדיים שלי מתנוססים ומשתובבים מול עיניו של הפרטנר שאת נשימותיו המהירות אני שומעת כמו מרחוק, אבל עמוק בראש אני שומעת את השאגות שלו.
עדיין.
האדווה הקטנה מתחילה בדגדגן ומשתלטת על כל הגוף שלי, אני מתעופפת ברקיעים אחרים, שומעת את עצמי גונחת בעוצמה ו...גומרת.
עדיין בשבילו.

וככה סתם, פתאום משום מקום, כשאנחנו באמצע החיבור הונילי שלנו, אחרי מפגש טעון מינית עם זוג חברים, הוא ממלמל: "אני מחכה לרגע שתחזרי הביתה ותספרי שגבר אחר היה איתך, שחדר לגופך ושאעזוב אותך הערב כי את מותשת מהתפלשות של גבר אחר בתוכך"...
כן, אני יודעת שהוא רציני, ואני לא חוששת מפירוק הקשר כי הקשר שלנו בנוי על הרבה חופש, אבל עצרתי לרגע, הבטתי עמוק לתוך עיניו האוהבות וכמעט שסיפרתי.
ברגע האחרון נאלמתי.
עוד לא מוכנה לגלות הכל, עדיין מעדיפה את מעטה המסתורית סביבי, זה שאני נעלמת לו לפעמים והוא רק יכול לדמיין באיזו מיטה אני מבלה ועם מי.
עוד קצת.

ההרגשה היא כמו לרדת מסחרחרה שאיבדה שליטה על הסיבובים של עצמה.

הראש עדיין מסתובב, הגוף מנסה להחזיר לעצמו את שיווי המשקל, מסרב להאמין בכח המשיכה ומתנדנד מצד לצד.

כן, ירדתי מהקרוסלה שעטפה את החיים שלי בזמן האחרון. הייתי אמיצה מספיק או טיפשה ממש, אבל עשיתי את זה.

חרטות?

בודאי.

אז כמו ג'ון אני יושבת מהצד ומביטה בגלגלים שמסתובבים גם בלעדי, אין לי צל של ספק שהסחרחרה תמשיך בדרכה לשום מקום אבל אני כבר לא אהיה ישובה על הסוס הכי יפה והכי ורוד שתלוי על העמוד, ואני לא אסתובב במעגל לשום מקום והראש שלי יהיה על הכתפיים לשם שינוי.

חרטות?

בודאי.

יושבת בחדר של הבוס, הגבר הכי מרשים ומפחיד במשרד, זה שכולם משתדלים לא לפגוש במסדרון, זה שטוען שמעולם לא פחדתי ממנו, זה שהמאסטר מצהיר שפוחד ממני... מראש הודיע שזה יקח זמן, צריך לעבוד על מסמך דחוף, לשכתב מחדש עבודה מאומצת של מישהו אחר.
החדר קפוא, פינגווינים מתרוצצים על השטיח החדש, ועל החלונות זולגות טיפות של מים.
הוא יושב מולי, בין השמלה הקצרה שלי לעיניים שלו מפריד רק שולחן זכוכית רחב ולמה לכל הרוחות הגעתי דוקא היום במחשוף מכאן ועד ירושלים?
לטובתו יאמר שהוא מנסה להתרכז, עוברת שעה ואנחנו רק בעמוד השני, הגוף שלי יורד לטמפרטורה בלתי אנושית ואילו אצלו צצים אגלי זיעה במצח. מדי פעם נשמעת דפיקה בדלת והוא מבקש לא להפריע.
שעה נוספת. עמוד רביעי מתוך תשעה. זה לא יגמר היום אם הוא לא יפסיק לנסות להסתיר את זה שהוא מציץ לי במחשוף, ואת הניסיונות העלובים שלי להסתיר את הפטמות שמתעקשות להזדקר מאחורי הבד הדק של השמלה.
יוצאים להפסקת סיגריה במרפסת החדר. אני מפשירה לאיטי, הפטמות חוזרות לגודלן הטבעי והרוח מייבשת את הזיעה ממצחו.
עכשיו נחזור לחדר.

משתפת כי אהבתי

נסעתי לים רק כי הייתי צריכה לפרוק מול הגלים. ישבתי על הספסל הלבן הקבוע, השמש בעיניים גורמת לי לדמוע, אבל זו רק השמש.
לא מצליחה להתרכז ורק אחרי שהוא התיישב לידי, הבנתי מה הסיבה.
גבר שחור, גבוה ושרירי, מאחת המדינות האפריקניות הללו שאין לי הבנה בהן, התיישב והביט בים שלי, בחוצפה, בלי לבקש רשות. פולש למרחב שלי במשקפי שמש כהים ובגדים בהירים.
ניסיתי לשלוח אליו מבט זועם והוא פירש אחרת ומלמל לעברי "שלום" והמשיך לדבר בשפה לא ברורה כשהוא מצביע על הבתים שמאחורינו ועל הים לסירוגין.
שאלתי אם הוא יודע אנגלית כדי שאוכל לגרש אותו מהספסל שלי לאלתר, הוא הנהן שלא והמשיך את שטף דבריו בשפה המקושקשת והלא ברורה.
תובנה של דימדומי שבת: ים זה טוב, אפילו מעולה, אבל בתוספת של אוזניים שלא מבינות אותי זה מדהים.
אז התחלתי לדבר בחזרה, סיפרתי עליו, סיפרתי על הרגשות שלי, סיפרתי על זה שאני מרגישה שהחיים שלי נעצרו ושאני לא מצליחה להתניע אותם מחדש, פיטפטתי על האהבה שלי ועל הפנטזיות, וסיפרתי על הגעגוע לידיים הגדולות שלו ולחיבוק הענק.
הוא הביט בי כל הזמן, הסיר את משקפי השמש ולא הסיט את העיניים שלו ממני.
כשסיימתי, הצעתי לו סיגריה וישבנו דוממים.

מסתבר שאני באמת לא הנשלטת האולטימטיבית.
בדיוק כמו שידעתי, למרות שניסית להוכיח שאני אחת מבין כולן, שבלונה.
אני נשלטת כנועה אבל דעתנית
אני אכיל אותך ואמלא בך את נפשי
אני אוהב אותך, בדרך שלי, וכשתהיה קרוב אלי לא תרצה להתרחק.
אני אזחל לרגליך אבל אביט בך ישירות לתוך העיניים.
אני אתן לך את כולי, ובכל זאת תתהה לדעת מה אני מסתירה.
נשלטת מהסוג העתיק.
אבל אני ארצה.
לקרוא לך את המחשבות,
לדעת בדיוק מה אתה מרגיש
להיות קרובה עד צפיפות.
נכון, לא כל גבר מסוגל לזה.
ואתה?

הסיפור הזה מתחיל להסתיים.
לא אני מסיימת אותו, גם לא אתה.
עצוב עכשיו ומעונן לי בלב, אבל מחר בבוקר אתעורר ליום חדש, ריק אבל באותה מידה ריק מכאב.
אני אחת הנשים החזקות ביותר שתכיר מעודך, אני לא נשברת, אני מתכופפת כמו עץ ברוח, גמישה, דומעת, אבל הלב קל יותר.

תובנה חדשה שצמחה אצלי היא שגם אם רוצים משהו מאוד, משתוקקים ומוכנים להקריב, לא בטוח שזה יתאים לי. הלב שלי בעל פינות מעוגלות, אני מתאימה את עצמי כמעט לכל דבר, התקשיתי להתאים את העיגול שלי לקוצים הפוצעים שלך.

אז ישבתי במקום הקבוע שלי, מול הגלים, וכל גל העמיד לי מראה מול העיניים וכשהבטתי במראה ראיתי מישהי מאוד עצובה עם דמעות בעיניים.

אני לא רוצה להיות עצובה יותר.

הדלאי לאמה מתעורר בשלוש לפנות בוקר ומשקיע את ארבעת השעות הראשונות של היום לתרגול מנטאלי.
אצלי, מנטאלי אמנם מפעיל סינופסה אחרת במוח, אבל מסתבר שהדלאי לאמה שוקע במדיטציה שקטה כדי לעצב את שארית יומו ואת תודעתו בכלל.
הבוקר שלי מתחיל אחרת. לבד במיטה, שקועה בהודעות הרבות שהתקבלו במשך הלילה, חלק מקבלים תשובה וחלק זוכים בהתעלמות צורמת.
עוד לפני הקפה הראשון אני מוצפת באינפורמציה מיותרת לשעת בוקר מוקדמת כזו. במירב הפעמים מוסרי המידע מחוייבים לחזור עליה שוב כי כמעט כלום לא נקלט אצלי.

אני מודיעה קבל עם וכלוב שממחר בבוקר אני פוצחת בדיאטת מידע.
לא, אין לי כוונה להתעורר בשלוש לפנות בוקר, כי זו בערך השעה בה אני נרדמת, אבל שום מידע לא יקלט באוזניי או בעיניי לפני תום שלוש שעות לפחות של ערות מבורכת.

כולי תקווה שהניסוי הזה יצליח ואוכל לשנות בקרוב את הניק שלי ל"ככה" (על משקל הלמה של הדלאי...)