סחלב

נכתב בבוקר.

חוזרת במונית מלילה של אהבה הישר לזרועותיו של החוקי, מתכנסת לתוך חיבוק עמוק וחם משנת לילה מתוקה, חיבוק שמקבל אותי חזרה ויכול להכיל הכל.

השעות שעברו עד החיבוק הזה היו מלאות עונג. התחילו בארוחה והמון מרלו במסעדה בדרום והמשיכו במיטה רכת מצעים, לילה שלם של התמסרות.
הוא מכיר אותי, יודע בדיוק מה המינון שלי ונזהר שלא לעבור את הגבול.
יודע עד כמה אני מסוגלת לסבול ומה גוון הצבע האדום שהטוסיק שלי יכול להגיע אליו כשאני ישובה עליו והראש שלי בכוכבים.
מנטרל את עצמו ואת מחשבותיו מכל רסיס של מידע שאינו כולל אותי. הוא איתי בשלמות מופלאה.
הוא מסתפק בהודעה קצרה שנכנסתי הביתה ועד שלא אעיר אותו שוב, הוא ידמום, יניח לי לנפשי עד שארצה בו שוב.

ואתם יודעים מה?

זה הולך להיות יום טוב, יום של חיוכים, יום כזה שאת יודעת בבטחון שעשית את הבחירה הנכונה, בשבילו ובשבילך.

דמעות של בוקר.

אתה ממשיך לכתוב לי עצב, הפוסטים שלך, ההודעות, הכל ספוג בצער.

ואני כבר מזמן סלחתי. לא שכחתי כי דברים נפלאים לא נשכחים בקלות.

שלחתי אותך ממני כדי להציל אותך. הפעם אני הייתי החזקה, קצת חשבתי על אשתך, על ילדיך הקטנים. בעיקר חשבתי על מה שהאהבה הגדולה שלי אליך תעולל לחיים שלך.

אני במונית בדרך הביתה (כי לא נוהגים אחרי לילה של מרלו וסקס פרוע, אבל זה כבר לפוסט אחר) הנהג מושיט לי טישו ללא מילים ואני שמה לב שהאיפור שחודש לפנות בוקר מתערבב עם הדמעות. ההודעה של הבוקר מבקשת שנישאר לפחות ידידים. 

ידידים? הצחקת אותי. כשאני מזדיינת אני מעניקה חלק מהלב, והחלק הזה נשאר אצלך, לנצח.

ידעתם שזריחות בדרום נראות אחרת? השמש עצלה יותר.

פיהוק ולמיטה.

שיהיה יום מקסים!

ברור לי שאני עושה טעות.

ברור לי ממש ברגע זה שהתגובה והתשובה שלך (אם בכלל תגיע) תהיה קרה וקפואה ואולי קצת מלגלגת.

ברור לי שתעיף אותי בהפוכה מצלצלת שגם אם היא רק וירטואלית, תכאב לי בדיוק כאילו שהוטחה בפני.

אבל ברור לי שאני מוטרדת מהמילים הכתובות שלך, ברור לי שעובר עליך משהו והכי ברור לי שכל מה שהייתי רוצה זה להשעין את פניך על החזה החם שלי ולהקשיב לך.

עדיין

מתגעגעת.

אני מתגעגעת לעצמי, לזו שהייתי כשהייתי שלו.

עכשיו לא נותר מזה כלום.

מצחיק שאני מעולה בקבלת החלטות אבל לא מצליחה להחליט אם טוב לי יותר כשאתה משחק לי במוח או משתעשע לי בגוף.

בכל מקרה, אני מסופקת

ורוצה עוד....

הונילי שלי.

גילוי נאות: לא ממש שלי, בעצם שייך חוקית למישהי אחרת אבל אם לא נהיה קטנוניים הוא שלי כבר די הרבה זמן.
מוצ"ש, חצר בית קפה קטן בקרליבך. תמיד הוא בוחר את הכסא שלידי, מצמיד אותו לשלי רק כדי להרגיש את הרגליים שלי מתחככות בשלו.
הרחוב ההומה מתחיל לשקוט והפינה החשוכה שבחרנו מבודדת אותנו מהעוברים ושבים.
הוא מניח את היד שלו על העורף שלי ומעסה בעדינות, כוס הקפה שאצלי ביד רועדת ואני מרגישה את הלחלוחית בין הירכיים שלי. אנחנו לבד הפעם, יש לו אומץ להצמיד שפתיים חמות לצוואר שלי. אני מניחה את הכוס על השולחן, קפה טוב, חבל שישפך.
היד שלו נשלחת ומתגנבת מתחת לחצאית שלי, אני לא מוחה הפעם, מניחה לו לעשות ככל העולה על רוחו.
האצבעות שלו מלטפות את פנים הירכיים, הוא מעיף מבט זריז מסביב לפני שאצבע אחת שלו חודרת אותי כשהאגודל מעסה את הדגדגן שלי, הוא מביט בי ישר בתוך העיניים, מכיר אותי, זוכר בדיוק איפה ואיך, יודע לנשוך אותי בעורף תוך כדי, בתזמון מושלם, מודע לזה שאני זקוקה לעוד אצבע או שתיים שיחדרו לתוכי וממקם את עצמו בנינוחות בתוכי.
אני בטוחה שגם אלה במדרכה שממול שומעים את הנשימות המהירות והקולניות שלי אבל אף אחד לא מענין אותי ברגע זה, אני מטה ראש לאחור, האדווה שמתחילה בדגדגן שלי כבר מתפשטת בכל הגוף ומגיעה לאורגזמה מושלמת.
הכתף החמה שלו היא מקום מרגיע לתת לנשימות שלי לחזור לסדרן כשאני מביטה בו מלקק את האצבעות שעינגו אותי לפני רגע.
הוא מסמן למלצר שיחדש לי את הקפה שהתקרר, מכיר אותי...

ולפעמים כל מה שאני צריכה זה את הכאב המשולב בעונג כשאתה מבתק את הפלחים שלי באכזריות המתוקה שלך.
ולפעמים זה בדיוק עכשיו.

רציתי לבקש סליחה.

סליחה מעצמי - על ההתעקשות הריקה מתוכן, על כך שנתתי את כולי, מרצון, למי שלא ממש רצה, על כך שלא נתתי את עצמי למי שכן רצה וביקש, והתאכזב קשות.

סליחה ממך - על ההתעקשות הריקה מתוכן, על זה שלא הבטתי מספיק עמוק, על זה שלא הבנתי, על כך שגם כשהייתי שם, הלב שלי היה במקום אחר ועל זה שניסיתי להתאים אותך לחלומות שלי.

סליחה באופן כללי - על כך שלא הייתי בדיוק מה שציפו ממני, ואולי הייתי אבל זה לא היה מספיק. על זה שאני חושבת שמגיע לי הכי טוב אבל לא מוכנה להתנסות.

גמר חתימה טובה.

עדיין שלך.
כואבת, אבל הגאווה המטופשת הזו לא מוותרת.
ואולי זו בכלל אוילות ככה לשבת ולחכות?
אני הרי מכירה אותך, אתה כבר במקום רחוק, רחוק ממני, רחוק מהמחשבות שלך עלי, סתם, רחוק.
ואני?
עדיין מרגישה שייכת.
טיפשה???

אופטימיות היא לא מילה גסה, אם היא היתה טובה לפרס, היא טובה גם בשבילי.
אז החלטתי לפצוח בהחלטה חדשה לשנה החדשה: אופטימיות היא שם המשחק מעכשיו.
אני אהיה אופטימית מכל כיוון, תקווה זחוחה שהוא יתקשר, תקווה שהחיים שלי ישובו למסלול התקין שלהם ותקווה מטופשת לסערה שתבוא ותכבוש אותי שוב כי מי אני ומה אני בלי קצת בלאגן בעולם הקטן שלי.

תקופת החגים משבשת אותי. משפחתיות יתר לא ממש מעודדת אותי, אני זקוקה לדברים שמעבר. החיוכים שאני מפזרת במפגשים כאלה, הארוחות שלא מסתיימות והשיגרה החגיגית מערערים פינות חשוכות בתוכי ומרדימים את המופקרת שבי (כמו שמישהו מתעקש לקרוא לי באדומות ללא הסבר).

ומה בסך הכל ביקשתי לעצמי?
רגש, והרבה ממנו, יחס מבלי שיהיה שלילי וקצת כאב תוך כדי עונג.
אני הרי מכירה את המשחק, מכירה טוב.
אתה בא לשחק איתי?