סחלב

יש לי נטיה לסבך לעצמי את החיים. רודפת אחרי השטן בריצה מהירה, מזקקת את הרוע לכדי שיקוי שחור וסמיך ושותה אותו בלגימות תאוותניות. כרגיל, התוצאה לא חשובה, התפתלויות הכאב נמדדות אחרת אצלי ואני שמה מבטחי באל.

ותרשו לי לחייך חיוך ניצחון קטן, אני עומדת על הפודיום בדיוק כמו יוליוס לפני שעשרות כידונים וסכינים מושחזות היטב חוררו את גופו, אבל במקרה זה, אני זו שנפלתי על החרב, במו ידיי ומוצא פי הבאתי את עצמי לזירה. היריב שלי כבר עומד שם, הוא המתין בסבלנות, ידע שאגיע.
אז אני באופוריית ניצחון, אבל אם תביטו טוב תוכלו לראות את הגופה הקטנה והדוממת שלי על שולחן האלומיניום ממתינה בסבלנות לניתוח שלאחר המוות.

לא ברור מאיפה שאבתי את האומץ, לא ברור באיזה שלב המוח שלי החליט לנזול דרך האוזן ולהיפרד ממני, אבל אני החלטית, לעמוד מולו, להביט לו ישר בעיניים (כנראה שאזדקק לשרפרף) ולהגיד: "תתחיל, תביא הכל, במנות גדולות, אני רעבה כמו חיה הבוקר"!

וכעת תסלחו לי, יש לי פגישה חשובה מול הים. תסיימי את הקשר הוא אמר, וכך יהיה, אבל, תעשה טובה, תחמם טיפה את מכסה המנוע לפני שאתה משליך אותי עליו, קר בחוץ.

הוא שולט והוא קשוח והוא עמיד בפני התחנונים והיללות שלי והוא מחזיק מעמד ולא מפשיר אפילו טיפונת ורק גורם לטמפרטורה שלי לעלות.

פעם, לא לפני הרבה זמן, הורשיתי לקרוא לעצמי "שלו", אבל כבר לא.

ועכשיו, אני נוטפת דמעות של חלב שנשפך מצד אחד ונוטפת טיפות אחרות מצד אחר רק מהמחשבות עליו.

והוא יודע שזה נכתב עליו, הוא יודע שהשאר הם רק ניסיונות ליבש את הרטיבות השופעת, ללא הצלחה של ממש.

מה יהיה?

התעוררתי מוקדם הבוקר, בעצם מתי הלכתי לישון? ומי זה היה שקבע טיול לצפון הבוקר? נדמה לי שאני החלטתי על המסלול אבל אני כל כך מטושטשת שאולי זה לא נכון...
אירועי אמש חולפים לי מול העיניים, כמו סרט לא ערוך, קטעים קטעים, אולי אם אשן הלילה, הם יסתדרו בסדר הגיוני.
מסיבה ונילית בטוסיק הקטן והלא בתולי שלי. גברים מעורטלים בחלק גוף העליון מסתובבים סביבי ונשים מדהימות עם כוסות אלכוהול נעות בקצב המוזיקה. זוגות זוגות, לא מתערבבים, לא מפריעים לפרטיות, הכל כמו חלום על ענן, וכל הזמן הידיים שלו מטיילות על גופי ולא מניחות לרגע. הוא מפטפט עם חבר והאצבעות שלו נשלחות לתוך החזיה שלי, מגרות לי את הפטמות, אני חצי מעולפת והוא ממשיך בשיחה נינוחה.
אחרי שלושה גביעי שמפניה הוא עטף אותי בשמיכה רכה והוביל אותי למרפסת החשוכה והקפואה כשהוא משעין אותי על המעקה ונצמד אלי מאחור. אני מרגישה אותו פורם את כפתורי המכנסים שלו ואת החום שבוקע ממנו. במקביל הוא פותח את הסוגרים של החזיה ומשחרר את השדיים שלי לאויר הקר.
כשזה נוגע לסקס, הוא ממעיט בדיבור, מלמד אותי להבין אותו גם ללא מילים, מניח בידי שפופרת קטנה ולוחש לי קרוב קרוב באוזן: החלטה שלך, יכאב או יכאב פחות.
כשכבר נותנים לי להחליט משהו, אני לוקחת את זה בשתי ידיים.
אז הסתובבתי אליו, אמרתי לו שאני מעדיפה את הלחות הטבעית וירדתי על ברכיי כדי להכניס אותו עמוק לפה ולוודא טוב טוב שהכל יהיה רטוב כמו שצריך.
כשהכל הניח את דעתי, הזדקפתי והסתובבתי כדי לראות את הנוף וגם כדי לתת לו זוית נוחה לחדירה לטוסיק שלי.
והוא אכן חדר. בתחילה לאט כדי שאוכל לאסוף את נשימתי ולהירגע, להרפות את השרירים, לחוש אותו עובר את הפתח הצר, להרגיש את הכאב המפלח ולאהוב אותו.

כשהיה בפנים לכל אורכו, השתהה ושלח את ידיו לעבר השדיים שלי, מלטף בעדינות ומועך בגסות, השיניים שלו נוגסות בעורפי בקשיחות ואני יודעת שהסימנים ישארו גם אחרי שאחזור הביתה.
ואז הוא התחיל לנוע בתוכי, מפלש ומפלס לו דרך, מסמן טריטוריה, כובש. מכאיב עד טירוף ומענג, יד אחת מפסלת מחדש את מיתאר השד שלי והשניה כבר למטה, אצבעותיו ישירות על הדגדגן שלי, מעסות, לשות, מפוצצות את גופי לרסיסי הנאה צרופה. הוא ממתין לזיקוקים שייגמרו ומגביר את קצב הפעימות שלו בתוכי עד שגם הוא מתפוצץ והגניחות שלו הם פעמונים באוזניי.
ואז הוא נעצר, הידיים שלו מחזירות לי את שיווי המשקל ואיברו נשלף באיטיות מתוכי.
הוא מסובב אותי, מרים את הפנים שלי אליו ואני מתרוממת על קצות האצבעות כדי להגיע לנשיקה המהממת שלו, נשיקה ששולחת ניצוצות ישירות לסינופסים במוח שלי, אני מנסה לעטוף אותו בזרועותיי ורואה מאחורי העורף שלו שיש לנו קהל ומנסה להתאפק שלא לקוד קידה אחרי מופע שכזה.
אז מה הפלא שאני מתקשה לשבת במכונית המטפסת לצפון הבוקר?

אני עומדת מול הארון ומתקשה להחליט.
ההזמנה שהגיעה ממנו היתה: הולכים למסיבה, חברים שלי, וניליים, תתלבשי בהתאם.
לאירועי סווינג אני יודעת בדיוק מה ללבוש, למסיבות בדסמיות מעולם לא הורשיתי לבחור לבד, מסיבה ונילית??? עם שולט? אין לי מה ללבוש!
בינתיים אני מנסה שמלה צמודה בכחול כהה, מגף כחול שעולה עד חצי הירך וג'קט ג'ינס.
מבקשת מהחוקי שיצלם, שולחת תמונה בזריזות ומקבלת אישור והוראה להכניס לתיק את אזיקי הפרווה המנומרים שקיבלתי ממנו.
או קיי, אפשר לחזור לפיג'מה. הוא יגיע רק בעוד שעה וחצי, אז בינתיים מה עושים עם הרטיבות הזו בין הירכיים שלי?....

בחתונה של חברה מהעבודה. פתאום הודעה: מגיע עוד חמש דקות, תחכי בחוץ.
אין לי ממש הסברים לסיבה שאני חייבת לצאת ממש עכשיו מהאולם אבל יוצאת.
קור אימים, אני בשמלה דקיקה עומדת בסמטה ביפו, העוברים ושבים בחוץ מסתכלים עלי במבטי רחמים. המכונית שלו עוצרת לידי, הוא פותח את הדלת אבל לא מזמין אותי להיכנס, אני מרגישה את החום שיוצא מתוך המכונית וקצת נרעדת כשהיד שלו מתחילה לטפס במעלה הירך שלי, מלטפת ורכה. בגסות הוא קורע את הגרביון כדי להגיע לעור.
עוצמת עיניים, מנסה להתרכז בעונג המתפשט בי כשהאצבעות שלו חודרות אותי, בהתחלה בעדינות שמתחלפת במהירות בכאב, הוא לא עוצר גם כשאני נאנקת, יד אחת שלו על ההגה ואצבעות היד השניה מתעמקות בי, כואב אבל מהנה, הרגליים שלי רועדות, בזוית העין אני קולטת זוג שרצה לעבור אבל חצה את הכביש כדי לא להכנס למרחב שלנו, הוא לא מפסיק, הרטיבות שבי עוזרת לו, אני כבר לא רואה כלום, מפקירה את עצמי למגע שלו, הוא לרגע מפסיק את התנועה ובאצבע ואגודל חופן את הדגדגן שלי, האדוה המענגת מתחלפת באורגזמה מטורפת ואין לי ברירה אלא להישען עם הידיים על גג המכונית, רק כדי לשמור על שיווי המשקל ולא ליפול.
היד שלו נעלמת, אני זזה מעט אחורה, אולי עכשיו אקבל הזמנה להכנס לאוטו למרות שממש חם לי עכשיו, אבל הוא סוגר את הדלת ונוסע משם.
אני מסתכלת על האורות המתרחקים, אוספת במעט הכוחות שנשארו בי את עצמי, מסדרת את השיער שהתפרע ברוח ומדדה חזרה לאולם.
ורק אז שמתי לב שהוא לא הוציא מילה מפיו.

הוא אסף אותי, תרתי משמע. פעם ראשונה מחצר ביתי והפעם השניה, הנחשבת יותר, אל בין זרועותיו.

חיבוק דובים כזה, גדול ועוטף. מגע איתנים שהעלה דמעות בעיני, דמעות מהסוג הטוב. 

התנאי היחידי שלו היה שאספר הכל, בלי להשמיט דבר, פחדים, כעסים, אכזבות. לא הבטיח דבר מלבד אוזן קשבת.

דיברתי ערב שלם. הפעמים היחידות שסתמתי היו כשהוא הפריד את גופו מגופי כדי להכין לי תה קינמון, כזה שמרפא גם את החתך העמוק ביותר ואחר כך גם אספרסו לחיזוק הנפש.

הוא הקשיב, מבטו החודר ננעץ בעיניי, מבט כזה שלא ניתן להתחמק ממנו, לא ניתן להסתיר דבר. הפנים המסותתות שלו קרובות אלי ונשימתו הרגועה מהדהדת באוזניי.

הוא קילף אותי, שכבות של רגשות הוסרו ממני, ובמקומן הניח שכבה של שלווה ואהבה.

שולט, מהסוג הטוב, מהסוג שמוכר לי כל כך. שולט כזה ששולט גם בעצמו, תכונה שחסרה כל כך במחוזותינו.

אחרי שניגב לי את הדמעות, ערך לי סיור בביתו ולא שכח כמובן לפתוח את השרשרת הגדולה שנעלה חדר צדדי עם המון אביזרים... חלקם מוכרים לי ועל חלקם אני פוחדת לחשוב. 

הובטח לי ביקור יסודי יותר בחדר ההוא, אם אבוא שוב.

עכשיו הוא שם ואני פה. העור שלי עדיין חש את מגעו ונשימת הקינמון שלי מוכיחה לי שזה לא היה חלום.

לבד.
מילה כל כך קטנה אבל היא כל העולם שלי עכשיו.
לבד.
מוקפת חברים ומשפחה ובכל זאת מרגישה נטושה.
חור שנפער אצלי בחזה ושואב לתוכו את כל השברים, פיסות האושר נראות רחוקות כל כך.
אתה רחוק כל כך.
היית לזמן קצר, עפעוף של אישון וכבר אינך ואני לא מצליחה להחליט מה היה טוב יותר: איתך ובכל זאת לבד, או בלעדייך ולבד.
ימים מלאים וגדושים, עשייה רבה, אבל בכל נשימה חסרונך מורגש, הריאות שלי לא מצליחות לשבוע מחמצן, אתה חסר שם.
אכזריות הניתוק, ואני כמו פרפר, נמשכת לאש המאיימת לכלות אותי, לשרוף את הכנפיים הקטנות שלי בחום שלך, שכבר רחוק ממני אבל עדיין בוער.

לבד.

כי לא יכול להיות שם אחר מלבדייך.

If I risk it all

Could you break my fall?

אני רוצה לעמוד מולך
ושהעוצמה שבך תוריד אותי על הברכיים

אני רוצה להעז להביט לך בעיניים
ולספוג את הרשף השוצף מהן

אני רוצה להרגיש את הבעירה הנפלטת מידייך
ולחוות את הכוויות בהתמסרות מלאה.

אני רוצה הוראות, הנחיות, החלטות
רוצה להיות הבובה על חוט כשאתה מנווט את חיי.

ואני רוצה שזו תהיה הפעם האחרונה שאשתמש במילה "רוצה".

לפעמים האושר נמצא במרחק זרוע אחת. פשוט להושיט יד ארוכה ולגעת.
היד שלי כבר מכירה את תווי הפנים שלך, אני יכולה לצייר אותך בעיניים עצומות,
הגוף שלי מכיר את הגוף שלך ומשווע למגע, אני יודעת בדיוק איך להתפתל כדי להתאים לכל פינה בגוף שלך.
אני רכה לעומת הקשיחות שלך אבל זה תורם לתחושת הנינוחות.
אני לא חזקה כמו שאני נראית, אני נמסה מולך.
אני מנהלת את חיי בניחותא. יודעת בדיוק מה הצעד הבא, מציבה מטרות ומגיעה ליעד. אני חיה חיים שלווים, מלאי רגש והנאה
אבל, אני נושמת רק לידך.

"לפעמים האושר מגיע דרך דלתות שלא ידעת כלל שהשארת פתוחות" (אושו)