סחלב

החיוך שמרוח לי על כל הפנים הבוקר הוא שילוב מורכב של שביעות רצון מדושנת עונג על הבחירות המוצלחות שאני עושה בחיים, של ההפתעה מהחדירה האנאלית המושלמת שלך לתוכי וגם קצת של עוית קלה כתוצאה מחוסר חמצן במוח.

אתה כל כך נחמד אלי שהמוניטין שלך בסכנה...

זוהי מלחמה ארוכה ומתישה.
אני לא מוותרת, משאירה שובלים של שריטות אדומות, בכל הכח נלחמת.
מי שנכנע מת ונעלם ואין לי כוונה להיות כזו
אני חזקה.
נכון, מלחמה לא צודקת, מפלה אותי לרעה ומקשה עלי בכל רגע של היום
אבל זו המלחמה שלי
ואני אנצח בה.
גם אם עכשיו אני מבולבלת ולא החלטית, גם אם הגוף עדיין בוער מאמש ובטח גם אם הראש מורה לי לעשות מעשה.
אז עוד לא החלטתי, אבל בסוף זה יקרה.

אינטימיות מתחילה אצלי בראש.
אנחנו יכולים להתפשט ולחבר גוף לגוף בעונג, אבל רק כשאחבר לך אלקטרודות לראש ואראה על הצג את כל מחשבותיך והרהוריך הכמוסים ביותר, רק אז אחוש אינטימיות.

אין לי צורך לחקור אותך או לדעת כל רגע מה אתה עושה ואת מי אתה עושה, מצד שני, אתה מענין אותי וגורם לחושים שלי להתחדד מולך, אז שפוך מולי הכל, את כל תכולת המוח שלך, תן לי לברור בידיים חושקות ולקחת לי כל מה שאחפוץ. אני לא אשאל, אתה פשוט תיתן, כמו שאתה נותן בידיי את הגוף שלך, משתלט ולש ביד חזקה.

את הגוף שלי כבר כבשת, עכשיו תלך על הראש, מעניין שם.

ועכשיו תורך.

ובוקר של רגשות אשם.

ואולי זו הסיבה שהתעוררתי בלי קול 

כדי שלא אצטרך לספר

אפילו לעצמי.

למרות שניסית לתפור לי את הלב שנקרע

ואף על פי שאחזת אותו ברכות ואת הגוף שלי באפילו יותר

אני עדיין דומעת מכל פינה.

חוטאת.

חושך, הקור כמעט מפורר את העצמות לאבקה
גררת אותי מהבית החם, בערב שבת, כמעט בכח, כמה מניפולציות רגשיות ועזבתי הכל.
אז עכשיו אנחנו עומדים מול הגלים, הים השחור משתרע ממול כאילו מתריס בנו,
החול, שבדרך כלל מפנק ומערסל, מאיים לקרוע את כפות רגלי כמו רסיסים חדים של קרח.
ואתה לידי, מנסה לשוא למנוע ממני לאבד את מעלות החום המעטות שעוד נשארו בי, מנסה למנוע ממני להירטב ומשתדל לעטוף אותי בשמיכה שהבאת עימך.
ואני אוהבת את ההשתדלות שלך, מתפנקת על היחס ולא מרפה מהחברות בינינו.
אבל אתה זה לא הוא.
אז תיקח אותי עכשיו למקום חם יותר, תניח בפני הפוך קטן עם הרבה קצף ותתן לי לשתוק מולך.

המפלצת שם, והכלבה חייבת להאכיל אותה, אסור שהיא תתאמץ, אסור לתת לה לחכות ובהחלט אסור להשאיר אותה רעבה.
מפלצת רעבה היא מפלצת מסוכנת.
מתפשטת לאט, הסדינים הקרים מתחממים למגע גופי, קצת רועדת למרות שהחדר מחומם, הפחד, חוסר הניסיון והפחת שאני חווה אותו בודאי יעיבו על הביצוע, אבל... המפלצת רעבה.
נשכבת על הצד, הפלאג הורוד הקטן בידי. אני מלקקת אותו בלשון רטובה, מנסה להחדיר בו לחות כדי שהוא יחדיר בי כמה שפחות כאב.
היד שלי רוטטת כשאני מנסה להחדיר אותו לחור הקטן מדי בישבני (סליחה! בסדר, תחת) קצת לחץ והראש נכנס, טוב, הוא קטן יותר ומעוגל... נושכת שפתיים כשאותות הכאב נשלחים משם ישירות למוח שלי שמוחה בכל תוקף ומנסה לתת הוראות מבולבלות ליד שלי שהיא לא במקום הנכון, יש חור אחר שמשם האותות הם מענגים ולא כואבים!
אבל ההוראות של המפלצת יותר מפחידים ומנטרלים את הראש, עוד לחיצה וכמעט הכל בפנים, רק קצה קטן וורדרד מציץ החוצה.
אנחה... עדיין של כאב, ומחשבה חדה ומהירה חותכת כסכין את ההוויה שלי - איך לעזאזל מצלמים עכשיו תמונה????
התפתלות איומה, סידורים תוך כדי געגוע לשמות שהמאסטר מחולל בגופי, הרבה רצון ועוד יותר חשש, והתמונה צולמה.
עכשיו, יושבת על קצה המיטה, עדיין מעורטלת לחלוטין ומחכה לאישור.

אולי אני לא באה מכאב, אבל בהחלט עולה מתוך אהבה.
ואתה עדיין בודק, מחפש את המקום הכי רך, הכי כואב אצלי
ומכאיב
ולא מרפה
שריקות השוט נשמעות היטב בחלל השקט שהנחת בין שנינו
משאיר פסים דקים של חריכה על דפנותיו הנסתרים של הלב שלי שמכיל את כל הגודל שלך בכבוד
וצובט
ולא מרפה
אז תניח עלי את כובד משקלך ותנוח.

אני לא רוצה לכאוב בשבילך.
שריקת השוט שלך מאיימת עלי ומפחידה אותי ואני אייבב בכל זמן החיבוק של אחרי אם הדם שלי יאדים את הסדינים.
אני רוצה שתגרום לי לכאוב בשבילי. שתעשה שאדמם משתי העיניים, ושהדם המחומצן ישחיר לי את הלב.
אני משתוקקת לבכי שירעיד את כל גופי, לדמעות שירטיבו אותי ולשיחרור שיקרה אחרי.
אני מחכה לחיבוק שלך, לנשיקה על המצח, לתחושה של: אני כאן, עכשיו תרדי מהענן השחור הזה שרקמת לעצמך ותחזרי למציאות.
הגוף כואב, הנפש כמעט נופחת נשמתה,
ועם כל זה - אין מאושרת ממני עכשיו.

מרשה לעצמי (באישורו) להיות הכי נזקקת בעולם, הכי משתפכת ולפלוט כאן את ביוב רגשותיי.

אני רוצה להיחשף בפניו. רוצה לפשוט את עורי מעלי ולכרוע לרגליו.
רוצה שיראה את הנפש שלי, שיקרא את טיפות הדם הזורמות בעורקים ובורידים שלי.
שישייף את העצמות ויחשוף את תכולתן.
שיחרוט את שמו על לוחות ליבי בדיו שחורה וירעיד את נשמתי.
שיקרא את מחשבותיי האפלות ביותר, ויחזיק בידיו הגדולות את איבריי המדממים.
שיביט בעיניו האפלות באור הגדול שזורח ממני אליו.
רוצה לתת בידיו את כל מה שאני מסתירה מהאחרים.

כי, למרות כל ניסיונותיי, לבד אני לא מצליחה.

עכשיו אני חייבת להחליף את "רוצה" ב"צריכה" ולהגיש לו.

מוקדם מדי בבוקר ואני לא מצליחה להירדם לעוד שעה קטנה ומאושרת של תחילת היום.
המוח שלי גדוש ואני כותבת בראש פוסטים קטנים ותוך כדי מרגישה את הראש שלו נדחק בין הרגליים שלי והלשון שלו מתחילה להדליק סידרה של זיקוקי די נור שלא היתה מביישת את ה -4 ביולי.
הוא נהדר ומקסים אבל אני בעיקר צריכה את הרוע שלך, את היד הכבדה שדוחפת את הגוף שלי למטה ומתאימה אותו לתנוחה האהובה עליך.
סיפרתי לך שדי הרבה זמן אני גומרת כשאתה מול עיני? לא משנה איזה גוף מתחבר לגופי, בראש אתה ואני מאוחדים לכמה שעות של כאב צרוף.